מיתוס חידוש העונות בתאולוגיה הכנענית
הלבנט מכיר שתי עונות בלבד, לא ארבע. מאי עד אוקטובר כמעט ואין גשם, הארץ מתייבשת והעדרים נחלשים. מאוקטובר עד אפריל שבים הסערות, הנחלים זורמים והאדמה מתאוששת. לקהילות שחיו לפי מחזור זה, החילופין לא היה עניין מטאורולוגי גרידא — היה זה אירוע תאולוגי: התוצאה הנראית לעין של מאבק קוסמי בין כוחות הגשם לבין כוחות המוות, המתחדש מדי שנה, עם אותה תוצאה אך לעולם לא ודאי עד שמתרחש. מחזור בעל האוגריתי הוא הביטוי הספרותי השלם ביותר של תאולוגיה זו. ציור סלע הסלע מהנגב הנדון במאמר זה הוא עמיתו החזותי במדבר הדרומי: תיאור דחוס, מדויק ומתוחכם מבחינה איקונוגרפית של שיא המיתוס, חרוט בין 1200 ל-600 לפנה"ס — בתקופה שבה מושגי הדת האוגריתית חדרו עמוק אל תוך הלבנט הדרומי.
מחזור בעל, השמור בכתב יתדות שנחפרו בראס שמרא (אוגרית העתיקה) בחוף סוריה, הוא אחד מהטקסטים המיתולוגיים החשובים במזרח הקדום. הוא מספר, בפרקים קשורים זה בזה, על עלייתו של בעל הדד — אל הסערה, מביא הגשם, אדון הברק — למלכות הצודקת על האלים והארץ, כנגד התנגדותם של ים (הים) ואחר כך מות (המוות והבצורת), בניו של אל העליון (סמית' 1994). מה שהופך את המחזור ליותר ממאבק ירושה הוא ההיגיון העונתי שמבנה אותו: ניצחונו של בעל אינו קבוע. הוא יורד לממלכת מות, נבלע, והארץ מתייבשת. אחותו ענת מוצאת ונוקמת אותו; הסכסוך מתחדש; חלום נבואי של אל מכריז על שיבתו; שפש, אלת השמש, מאכפת אותו. המחזור נסגר ויחזור על עצמו. המיתוס אינו מתאר אירוע היסטורי אלא הכרח שנתי.
הטקסט האוגריתי וההיגיון העונתי שלו
הפרק המרכזי המקודד בציור סלע הנגב שמור ב-KTU 1.6.VI:12–22, הקטע השיאי שבו המאבק בין בעל למות מגיע לפתרונו (טוּיְרָאנְוּוֹרִי 2012):
"בעל שב למלוך על האדמה, אך מות מתנגד. מאבק עז מתפתח, ובעל נראה אבוד. אז אל, שנרגש מחלום נבואי, מכריז את בעל כשליט הצודק. הוא שולח את שפש, אלת השמש, לעצור את הקרב ולהכריז על מלכות בעל."
הפרק בנוי סביב שלושה גורמים: בעל, מות ושפש. הם מייצגים עקרונות קוסמיים מנוגדים — גשם/פוריות מול בצורת/מוות — אך סכסוכם אינו מורשה להיפתר על ידי כוח בלבד. שפש מתערבת כמאכפת הסדר האלוהי ומכריזה על פסיקתו הסמכותית של אל. תפקידה אינו מינהלי בלבד. כאלת השמש, היא עדת כל המתרחש תחת השמים וערבה לכך שחוק הקוסמוס — חוק האל — יישמר. סמכות השמש לשפוט נובעת מנראותה: היא רואה הכל, מאירה הכל, והכרזתה היא לפיכך בלתי ניתנת לערעור (וויאט 1998).
ההיגיון העונתי של המחזור קושר אותו ישירות למיתולוגיה של תרבויות שכנות. במסופוטמיה, תמוז (דומוזי) יורד מדי שנה לעולם התחתון, מגלם את מות הצמחייה; שובו מסמן את חידוש הצמיחה. במצרים אוזיריס מת ושב בהתאם להצפת הנילוס ולחידוש חיי החקלאות. אין אלה מיתוסים זהים, אך הם חולקים היגיון מבני: מחזור המוות והשיבה הוא לא מקרי אלא קוסמולוגית הכרחי, הביצוע השנתי מחדש של דרמה אלוהית שתוצאתה מבטיחה את המשך הסדר הטבעי (פארדי 2002; וויאט 1998). מה שמחזור בעל תורם שהאחרים נעדרים הוא תפקידה המפורש של דמות מתווכת — שפש — שסמכותה הופכת את הקרב ממאבק דו-צדדי לתהליך שיפוטי תלת-צדדי. אלת השמש אינה רק צופה. היא פוסקת.
ציור הסלע: שלוש דמויות, פרק אחד
ציור הסלע (איור 1) מתרגם את פרק שלוש-הגורמים הזה לצורה חזותית בחסכנות קומפוזיציונית שהיא נושא מאמר זה. במקום שהטקסט האוגריתי נפרש על פני דפים רבים ומאות שורות, החרת דחס את כל המפגש השיאי לסצנה אחת של שלוש דמויות. הבנת מה כל דמות מקודדת, ומדוע נבחרו קידודים אלה, היא המשימה הפרשנית שהציור סלע מציב.
בעל ומות ממוקמים בעימות סימטרי — בחירה קומפוזיציונית הנושאת משמעות תאולוגית מדויקת. סימטריה באיקונוגרפיה המזרח-קדומה אינה מעידה על שוויון כל כך כמו על כך ששתי כוחות שייכים לאותו סדר קוסמי, מאוזנים באמת, ודרושים לשלישי לפתור את תחרותם. האיזון הוא הטיעון לנחיצותה של שפש: לו אחד מהם פשוט שלט, לא יידרש מתווך. החוקק הבין את ההיגיון המבני הזה וקידד אותו בסידור המרחבי של הציור.
שתי הדמויות מתוארות עם ראשים דמויי ציפור. באוצר המילים האיקונוגרפי של המזרח הקדום, מאפיינים ציפוריים מסמנים ישויות כאלוהיות — יצורים של הממלכה העליונה, המסוגלים לנוע בין ארץ ושמים, בעלי ידע וכוח שאינם נגישים לבני האדם. הבחירה לתת לבעל ולמות כאחד ראשים ציפוריים מזהה אותם בו-זמנית כגורמים אלוהיים ומציב אותם באותה רמה : זהו סכסוך בין שתי כוחות-על בעלי מעמד שווה, לא בין אל ומפלצת. הסימטריה של הצורה מחזקת את הסימטריה של המיקום.
בתוך העימות המאוזן הזה, הציור סלע מקודד את התוצאה בדיוק שווה. בעל עומד זקוף עם יד מורמת — תנוחתו מעידה כעל המנצח באיקונוגרפיה הלבנטינית והמזרח- קדומה הרחבה, המוכרת ביותר ממוטיב אל המכה. מות נופל, מוכה בברקו של בעל המופיע מעליו — הנשק הוא גם זהותו של בעל. כאל הסערה, כוחו של בעל הוא בדיוק כוח הברק: הברק אינו נשק שנושא אלא הכוח שמגלם, סימן הגשם והפוריות שמתגלה כמכה קטלנית על הבצורת (טוּיְרָאנְוּוֹרִי 2012).
דחיסה אמנותית ודיוק תאולוגי
המאפיין המשמעותי ביותר של הציור סלע הוא הקשר בין פשטותו לדיוקו התאולוגי. כל אלמנט סכמטי — הדמויות אינן מפורטות כמו האמנות המונומנטלית המצרית או המסופוטמית — אך כל בחירה פורמלית תואמת אלמנט ספציפי מהמיתוס. הסימטריה מקודדת את איזון הכוחות. ראשי הציפורים מקודדים מעמד אלוהי. הזרוע המורמת מקודדת ניצחון. התנוחה הנופלת מקודדת תבוסה. הברק מקודד את כוחו הספציפי של בעל. דמות השפש מקודדת את סמכות התיווך של שפש. אין שום דבר דקורטיבי. הכל מסומן בסמל ובתנוחה.
תכונה זו — אמצעים מינימליים הנושאים משמעות מרבית — אופיינית לגוף ציורי הסלע של הנגב בכללותו, אך היא בולטת במיוחד כאן מפני שהטקסט המקור הוא מהמורכבים ביותר בקאנון המזרח-קדום. מחזור בעל, על פני ציור סלעותיו הרבים, כולל קוסמוגוניה, מאבק ירושה, קרב, מוות, אבל, תחייה ופתרון שיפוטי. החרת בחר את הפרק הבודד המכיל את כל הגורמים המהותיים ומקודד את הדינמיקה היסודית של המחזור בסצנה אחת: אל הסערה ואל המוות עומדים זה מול זה, אל הסערה מנצח, אלת השמש מאשרת את התוצאה. כל צופה שהכיר את המיתוס היה מזהה לא רק את הפרק אלא גם את רמיזתו העונתית: הגשם יבוא; הבצורת תסתיים; המחזור נמשך.
סיכום
ציור סלע זה מתאר את מחזור בעל–מות הוא מסמך של העברת תאולוגיה ואינטליגנציה אמנותית במידה שווה. הוא מדגים שמושגי דת אוגריתיים — ספציפיים, בעלי שם, מתועדים בטקסטים — הגיעו אל הלבנט הדרומי ועובדו על ידי קהילות שעבדו בסדר חזותי בעל מוסכמות פורמליות משלו, ויצרו משהו שאינו העתק של האיקונוגרפיה האוגריתית ואינו המצאה עצמאית, אלא תרגום: אותו מיתוס במרשם חזותי שונה (סמית' 1994; פארדי 2002).
הרכב שלוש-הדמויות — בעל מנצח, מות נופל, שפש ביניהם — שלמה כהצהרה תאולוגית. היא מקודדת את ההבטחה העונתית שהסערה תשוב, שהבצורת תיכנע, שסמכות השמש תאכוף את הסדר הקוסמי המאפשר חקלאות וחיים. לקהילת מדבר שתלויה בגשמי החורף, זה לא היה מיתולוגיה במובן המודרני של סיפור שמסופר על העבר. זה היה טיעון קוסמולוגי על ההווה: הכוחות השולטים בעונות ידועים, לתחרותם תוצאה צודקת, ותוצאה זו מובטחת על ידי החוק האלוהי. ציורי הסלע אינם רק מתארים טיעון זה. במעשה חריטתם לתוך אבן קבועה, הם מאשרים אותו.
קריאה נוספת
ביבליוגרפיה
Pardee, Dennis. Ritual and Cult at Ugarit.
Töyräänvuori, Johanna. Weapons of the Storm God in Ancient Near Eastern and Biblical Traditions.
Smith, Mark S. The Ugaritic Baal Cycle.
Wyatt, Nicolas. Religious Texts from Ugarit: The Words of Ilimilku and His Colleagues.
© כל הזכויות שמורות. אין לפרסם, לשדר, לשכתב או להפיץ חומר זה בשלמותו או בחלקו ללא אישור בכתב מ-negevrockart.co.il
יהודה רוטבלום
