ציורי סלע של ספינות וסירות: מסע השמש בציורי הסלע בנגב
כלי שיט קוסמיים: כיצד חָרתה קהילת מדבר הרחוקה מן הים את מסע השמש, את מעבר הנפש ואת מבנה העולם הבא בספינות ובסירות סכמטיות
ספינה החרותה בסלע המדבר היא סתירה מכוונת. אין מקור מים הניתן לשיט, והים הקרוב ביותר מרוחק מהלך ימים אחדים. כל מתבונן בציורי סלע אלו, קדום או בן ימינו, מבין מיד כי אין כאן כלי שיט ממשי כמו שאין במדבר מים ממשיים. הספינה כאן היא סמל קוסמולוגי (cosmological), והמים שבהם היא משייטת הם המדיום הבלתי נראה של העולם הבא — האוקיינוס התת-קרקעי שבו עוברת השמש מדי לילה, ושבו עוברת הנפש בעת המוות. לחרות ספינה במדבר פירושו לטעון טענה על מבנה היקום: שמתחת לפני השטח הצחיחים משתרע ים, שאפשר לחצות את הים הזה, ושכלי השיט החוצה אותו נושא גם את המתים וגם את השמש הגוועת — אל אותו יעד עצמו.
מאמר זה בוחן את מוטיב הספינה והסירה במכלול ציורי הסלע (Rock Art) של מדבר הנגב — את מאפייניהם הצורניים, את הקשרי החיבור שלהם, את מקבילותיהם במסורות המצרית, הסקנדינבית והמזרח-קדמית הרחבה, ואת התפיסה הקוהרנטית על אחרית הנפש שהם מבטאים יחד. כלי השיט של הנגב אינם שאילה תמימה מתרבויות ימיות. הם כלים סמליים מדויקים, שעובדו מתוך אוצר מילים קדום ומשותף של ניווט קוסמי, והותאמו למיתוסים של קהילות המדבר שחָרתו אותם.
מקבילות בין-תרבותיות וקוסמולוגיה שמשית
הספינה ככלי למעבר קוסמי היא אחד המוטיבים הנפוצים ביותר באיקונוגרפיה (iconography) הדתית הקדומה, והיא מתועדת ממצרים ועד סקנדינביה, מן הלבנט ועד הים האגאי. התמדתה בתרבויות מגוונות כל כך אינה משקפת שאילה תרבותית בלבד, אלא היגיון קוסמולוגי משותף: היקום בנוי על מים, והמים מחייבים כלי שיט כדי לחצותם. האוקיינוס של השאול, שאליו יורדת השמש מדי לילה, אינו רק רטוב — הוא המדיום של ההתמרה, המרחב שבו השמש המתה הופכת לשמש הנולדת מחדש, ושבו הנפש המתה הופכת לנפש המתחדשת (Hornung 1999; Kaul 1998).
בדת ההלוויה המצרית עוצבה קוסמולוגיה זו בדייקנות יוצאת דופן. טקסטי הארון המצרי (Coffin Texts) מתארים בפירוט את מסעה הלילי של סירת השמש בדואת (Duat) — את נתיבה, צוותה, מכשוליה ויעדה. סירות העץ בגודל מלא שנקברו לצד פירמידת ח'ופו בגיזה לא היו מחווה סמלית בלבד. הן היו אספקה תפקודית: כלי שיט ממשיים למסעו השמימי הממשי של פרעה. העובדה שמצרים השקיעה הון ומאמץ בבנייתן ובקבורתן של סירות מעץ ארז באורך ארבעים ושלושה מטרים לצד הפירמידה הגדולה בעולם, מלמדת עד כמה הובן תפקידה הקוסמולוגי של הסירה כפשוטו (Hornung 1999).
חריתות דומות מן המדבר המזרחי והמערבי של מצרים מאששות כי איקונוגרפיית הסירה לא הצטמצמה לעמק הנילוס — היא התפשטה אל השוליים הצחיחים, ושימשה חלק ממערכת אזורית רחבה של דימויי עולם הבא בהקשרים נופיים הרחוקים ממים הניתנים לשיט (Huyge 2002; Darnell 2009). אמנות הסלע הסקנדינבית מתקופת הברונזה מוסיפה נדבך: למשל, ספינות ארוכות שחרטומיהן מעוטרים בראשי ציפורים, המשדרות תנועת על פני מים ושמים כאחד, ממקמות את הסירה באותו מבנה קוסמי משולש — שאול, ארץ ושמים — המארגן גם את חומר הנגב (Kaul 1998; Kristiansen 2010).
לנוכחותה של ההשפעה הסמלית המצרית בנגב יש הקשר היסטורי. בתקופת הברונזה המאוחרת החזיקה מצרים בשליטה תרבותית ומדינית מתמשכת על כנען. מכתבי אל-עמארנה (Amarna Letters) מתעדים את הקשרים המינהליים והדיפלומטיים ההדוקים בין מושלי כנען ובין החצר המצרית. מגעים אלה יצרו סמלים שמשיים, מושגים דתיים ואיקונוגרפיה מלכותית, בסביבה הסמלית שבה פעלו חרתי הנגב (Moran 1992; Mazar 1992; Redford 1992). אמני הנגב לא היו מבודדים. הם היו מחוברים, דרך רשתות הקשר ארוכות-הטווח של מסדרון הלבנט, אל המסורות האסטרונומיות והקבורתיות המתוחכמות ביותר של העולם הקדום.
יעדה השמימי של הנפש
כדי להבין אל מה משייטים כלי השיט של הנגב, חיוני להבין את התפיסה המצרית בדבר יעדה השמימי של הנפש. השמים בקוסמולוגיה המצרית לא היו ממלכת אושר מעורפלת. הם היו מיקום אסטרונומי מדויק: האזור סובב-הקוטב (circumpolar) שמסביב לכוכב הצפון — הנקודה היחידה ברקיע שאינה זורחת ואינה שוקעת, המקום האחד הקבוע ובלתי המשתנה בסיבוב הלילי. "הכוכבים בני-האלמוות" שהקיפו נקודה זו מעולם לא ירדו אל מתחת לאופק, ולפיכך מעולם לא מתו. להגיע אליהם פירושו להשיג את אותה נצחיות עצמה.
פירמידת ח'ופו (איור 1) מקודדת קוסמולוגיה זו באבן. תא הקבורה כולל שני זוגות פירים מיושרים אסטרונומית: הפירים הדרומיים מצביעים אל אוריון, התגלמותו הכוכבית של אוזיריס וממלכת המתים; הפירים הצפוניים מצביעים אל הכוכבים סובבי-הקוטב, מקומם של השמים הנצחיים (Lehner 1997; Spence 2000). הפירמידה אינה קבר במובן הרגיל. היא מנגנון שיגור, המכוון אדריכלית לשגר את נפש המלך לאורך המסלולים המדויקים הנדרשים כדי להגיע אל שני היעדים בזה אחר זה: תחילה אל שאול אוזיריס, ולאחר מכן אל הכוכבים בני-האלמוות שמעל. הסירה השמימית; ופירי הפירמידה הם נקודות היציאה שלו.
מוטיב הספינה במדבר הנגב
במבט מתוך מסגרת השוואתית זו, נעשות חריתות הספינות של הנגב קריאוֹת כביטוי מקומי של מערכת קוסמולוגית רחבת-תפוצה. מיקומן היבשתי, הרחוק מכל מים הניתנים לשיט, אינו מערער את משמעותן — הוא מאשש אותה. בדומה לחריתות הסירות של שולי המדבר המצרי, מוטיב הספינה בנגב מבטא רעיונות ותפיסות על אחרית הנפש, ולא ניסיון ימי (Huyge 2002; Darnell 2009). כלי השיט נוכח לא משום שהחרתים הפליגו בים, אלא משום שהקוסמולוגיה שירשו חייבה זאת.
הקווים האנכיים שבתוך כלי השיט של הנגב (איור 3, סצנה 1) מייצגים נפשות — "צל המתים" במעבר (Golan 1991; Zavaroni 2006). מוסכמה זו — הנפש כקו אנכי בתוך כלי שיט — עקיבה לאורך כל מכלול הנגב, ומקבילה לאופן ייצוג המתים במסורות דומות. גם הכיוון ההפוך של הספינה בסצנה 1 מכוון: במסורות ההודו-אירופיות והמזרח-קדמיות, ההיפוך מסמן מצב של מעבר וסף — חציית גבול וכניסה אל מרחב שאינו רגיל. הספינה ההפוכה היא ספינת הלילה, סירת השאול, כלי השיט המשייט באפלה לפני השחר שישיב אותה למצבה.
מיתוס השמש המצרי בנגב
החריתה היחידה המורכבת ביותר במכלול הספינות של הנגב (איור 4) מעבירה את המיתוס השמש המצרי אל הניב החזותי המקומי, בדייקנות קומפוזיציונית החורגת מעבר למודעות קוסמולוגית כללית. על פי המיתוס, רַע (Ra) חוצה את השמים ביום ויורד אל שאול בלילה, ושם הוא ניצב מול אפופיס (Apophis) — נחש התוהו — במאבק שתוצאתו קובעת אם תזרח השמש שוב. התמונה השמאלית באיור 4 מציגה את התבנית האיקונוגרפית המצרית כפי שתועדה בתיאור מן השושלת העשרים ואחת; התמונות המרכזית והימנית מציגות את חריתת הנגב ואת סמליה העיקריים.
החלק העליון של חריתת הנגב שחוק בחלקו, אך הסמלים העיקריים והיגיון הקומפוזיציה שלהם נותרים ברורים. הדמות האלוהית (סמל 4) — קרוב לוודאי אל מקומי המייצג את רַע או מקביל לו — צפה בתוך סירה כפולה או "מזווגת" (סמל 2), אותה הזוגיות של סירת היום וסירת הלילה המתוארת בספר המתים (Book of the Dead) ככלי השיט המשלימים הנושאים את השמש ואת הנפש לאורך המחזור הקוסמי המלא. בתוך הסירה: נפשות במעבר (סמל 5) וסמל הצלב (סמל 3) — השמש כצלב, ציפור בכנפיים פרושות, מסמל את השמש. סביב השמש ו"ביתה" המרובע העוטף אותה: כרוך הנחש (סמל 1), החוסם את המעבר ומאיים על השחר.
ההתאמה לתבנית המצרית אינה מקורבת. היא מבנית — אותם גורמים, באותם יחסים, הממלאים אותם תפקידים. מה ששונה הוא המשלב החזותי: בעוד אמנות ההלוויה המצרית (Funerary Art) מגלמת סצנות אלה בדייקנות פיגורטיבית ובכיתוב הירוגליפי, חרת הנגב פועל בשפה של סימנים מינימליים, ומצמצם כל יסוד לצורתו המהותית. הנחש עודנו נחש; הסירה עודנה סירה; השמש עודנה שמש. אך כולם מקוצצים אל מספר הקווים המזערי הנדרש לזיהוי. אין זו גסות מלאכה. זוהי מסורת אסתטית אחרת, המבטאת אותה הבנה קוסמולוגית עצמה.
טיפוסי סירות וכלי השיט בנגב
במכלול הנגב, מוטיב הסירה סכמטי ומועט יחסית במספרו. עיבודו המצומצם — גוף, תורן, ולעיתים חרטום וירכתיים — מדגיש את התפקיד הקוסמולוגי על פני הפירוט הריאליסטי, בניגוד לסירות ההלוויה המורכבות של מצרים או לכלי השיט בעלי חרטום-הציפור של אמנות הברונזה הסקנדינבית. הקו האנכי הבודד המופיע בדרך כלל בתוך גוף הסירה משקף ככל הנראה את האופי האישי של מנהג הקבורה בנגב: נפש אחת, כלי שיט אחד, מסע אחד.
תת-טיפוס ייחודי משלב את מוטיב התלת-אצבע במבנה כלי השיט — בחרטום, בירכתיים או בתורן (איור 6). סמל התלת-אצבע, הנגזר מכף רגלה התלת-בהונית של ציפור, מקודד את יכולת הציפור לחצות את שלושת המרחבים הקוסמיים: שאול, ארץ ושמים. כאשר הוא ממוקם בנקודות המבניות של סירה, הוא ממיר את כלי השיט: זו אינה עוד ספינה המסוגלת לניווט במים בלבד. זהו כלי שיט הנושא את סגולת הציפור, המסוגל לחצות הן את מי השאול והן את המרחב השמימי שמעל. כף רגל הציפור שעל התורן היא הצהרה על טווח — כלי שיט זה מגיע עד הסוף.
השילוב של כיוון הפוך, קווי-נפש בתוך גוף הסירה, וסימני תלת-אצבע בנקודות המבניות, מהווה את הצורה המפותחת ביותר של כלי השיט הנגבי — ספינה שכל מאפיין בה מקודד שלב או היבט במסע הקוסמי: ההיפוך מסמן את שלב השאול; קווי-הנפש מזהים את המטען; והתלת-אצבעות מבטיחות את המלווה. שלושת היסודות יחד מנסחים תוכנית שלמה של אחרית הנפש באמצעים חזותיים מזעריים.
סיכום
חריתות הספינות והסירות של מדבר הנגב אינן חריגות הזקוקות להסבר. הן הביטוי הצפוי של מערכת קוסמולוגית שחרתי הנגב חלקו, במבנה היסודי שלה, עם מצרים, סקנדינביה והמזרח הקדום הרחב. בכל המסורות הללו, כלי השיט הוא הכלי שמאפשר את המסע לעולם הבא: הוא נע במדיום המפריד בין החיים למתים, בין הארצי לאלוהי, בין השמש השוקעת לשמש הזורחת. בלא כלי השיט אין חצייה; בלא החצייה אין שחר ואין לידה מחדש. חרתי הנגב הבינו זאת. הם חרתו אותה בסלע, בנוף הצחיח ביותר באזור, משום שהטיעון הקוסמולוגי חייב זאת — ללא קשר לשאלה אם היו מים בקרבת מקום.
מה שמייחד את מסורת הנגב אינו תוכנה — המשותף לרבים — אלא צורתה. צמצום כלי השיט הסכמטי אל יסודותיו המינימליים הניתנים לזיהוי, השימוש העקבי בקו אנכי כסמל הנפש, ושילוב סמל התלת-אצבע כמלווה הנשמות: אלה פתרונות מקומיים בתוך אוצר מילים משותף, הבחירות הצורניות של קהילה שקיבלה מסורת קוסמולוגית ועשתה אותה כולה לשלה. ספינות הנגב לא חצו ימים ממשיים. הן חצו את המרחב שבין המוות לבין ההתחדשות, ועשו זאת בקווים מצומצמים דיים כדי להיחרת באבן המדבר בידי מי שידע בדיוק את משמעותו של כל סימן.
ביבליוגרפיה
Darnell, J. C. (2009). “Iconographic Attraction, Iconographic Syntax, and Tableaux of Royal Ritual Power in the Pre- and Proto-Dynastic Rock Inscriptions of the Theban Western Desert.” Archéo-Nil 19: 83–107.
Golan, A. (1991). Myth and Symbol.
Hornung, E. (1999). The Ancient Egyptian Books of the Afterlife. Cornell University Press.
Huyge, D. (2002). “Cosmology, Ideology and Personal Religious Practice in Ancient Egyptian Rock Art.” In Egypt and Nubia: Gifts of the Desert, ed. R. Friedman, 192–206. London: British Museum Press.
Kaul, F. (1998). Ships on Bronzes: A Study in Bronze Age Religion and Iconography. National Museum of Denmark.
Keel, O., & Uehlinger, C. (1998). Gods, Goddesses, and Images of God in Ancient Israel.
Kristiansen, K. (2010). “The Sun Journey in Indo-European Mythology and Bronze Age Rock Art.”
Lankester, F. (2012). “Arms-Raised Figures and the Symbolism of Rebirth.”
Lehner, M. (1997). The Complete Pyramids. Thames & Hudson.
Mazar, A. (1992). Archaeology of the Land of the Bible, 10,000–586 B.C.E. Doubleday.
Moran, W. L. (1992). The Amarna Letters. Johns Hopkins University Press.
Redford, D. B. (1992). Egypt, Canaan, and Israel in Ancient Times. Princeton University Press.
Spence, K. (2000). “Ancient Egyptian Chronology and the Astronomical Orientation of Pyramids.” Nature 408: 320–324.
Zavaroni, A. (2006). “Boat Iconography and the ‘Shades of the Deceased’.”
© כל הזכויות שמורות. אין לפרסם, לשדר, לכתוב מחדש או להפיץ חומר זה, כולו או חלקו, ללא אישור מפורש בכתב מאת negevrockart.co.il.
יהודה רוטבלום
