חריתות כף רגל: משמעות וסמליות
בין הדימויים החידתיים יותר במכלול אמנות הסלע של מדבר הנגב בולטת חריתת "כף הרגל", שזכתה לפירושים מגוונים — החל מסמני בעלוּת על שטח ועד סימנים נדריים המעידים על נוכחות אלוהית. מאמר זה מציע קריאה מדויקת יותר: חריתות אלו אינן רק עדות למעבר של אֵל במקום, אלא שערים או מעברי סף סמליים קוסמיים שדרכם עוברים אלים ונשמות בין העולם הארצי, השאול והשמים. ההבחנה הזו חשובה. סימן נוכחות מתעד שמשהו היה כאן; ואילו שער מגלם תפיסה דתית של מעבר, של חצייה, ושל מערכת יחסים מסודרת שבין העולמות. מאפייניהן הצורניים של חריתות כף הרגל בנגב — הזיווג העקבי שלהן, פערי הגודל הא-סימטריים, חוצות-תרבויות — תומכים כולם בפירוש זה.
התפוצה הגיאוגרפית של סמליות כף הרגל באמנות הסלע הקדומה מצביעה על מסורת קוסמית רחבה ומשותפת, ולא על מנהג מקומי מבודד. דוגמה משכנעת מגיעה מאמנות הסלע של תקופת הברונזה בשוודיה, שנידונה אצל גולדהאן (Goldhahn 2008), שם חריתות כף רגל מקיפות בור אש הקשור בטקסי קבורה. מוטב להבין חריתות אלו כשערים סמליים אל השאול — סף שהנשמה חוצה ברגע הקבורה, בעוד האש משמשת כמוקד פולחני המעלה את הנשמה דרך השערים אל העולם הבא. סביר להניח שטקס זה בוצע מספר פעמים עבור נפטרים שונים, מה שמסביר את הזוגות המרובים של עקבות הרגליים שנמצאו במיקום אחד. הצירוף של כף הרגל ושל אש הקבורה אינו מקרי; זוהי אמירה קומפוזיציונית בדבר אופן פעולתו של המעבר הקוסמי.
השער השמימי: ראשיתו האסטרונומית במסופוטמיה
שורשיו הרעיוניים של מוטיב השער נעוצים באסטרונומיה המסופוטמית הקדומה. ר'ון סי. דידייה (John C. Didier 2009) ,איור 2, מתחקה אחר מסורת זו בבהירות מיוחדת. "השער השמימי" מופיע על חותמות גליל שומריים רבים כתצורה שמימית מלבנית. מלבן זה כולא בתוכו את הכוכב תובאן (Thuban) שבקבוצת הדרקון (Draco), ששימש ככוכב הקוטב בין השנים 4000 ל-2000 לפנה"ס בקירוב. הדובה הגדולה (Ursa Major), שנתפסה כפר שמימי, דומיינה כמי שתומכת בשער זה. יחד יצרו קבוצות הכוכבים הסובבות שער סמלי שסימן את מיקומו של כוכב הצפון — הקבוע האמיתי היחיד ביקום, הציר הקבוע שסביבו סובבת כל תנועת השמים.
אי אפשר להפריז בחשיבותו הקוסמית של שער כוכב-הקוטב הזה. בניגוד לזריחתם ולשקיעתם של כוכבים אחרים, האזור הסב-קוטבי לעולם אינו שוקע אל מתחת לאופק; זוהי הנקודה הקבועה של השמים, ציר העולם בדמותו השמימית. למקם את השער כאן פירושו להציבו בנקודת היציבות הקוסמית המרבית — הציר שעליו נשען המעבר בין השמים המסודרים לבין העולם שמתחת. מה שהצפינו האסטרונומים השומריים בחותמות הגליל שלהם היה תצפית מדויקת ומתוחכמת: השער אל המרחב האלוהי ניצב במרכז סיבוב השמים, ונגיש רק למי שידע היכן להביט.
השער בחותמות הגליל השומריים: ניתוח איקונוגרפי
חותם הגליל האכדי המוזכר באיור 3, המתוארך לשנים 3000–2500 לפנה"ס בקירוב, הוא אחת הדוגמאות המתוחכמות ביותר לידע אסטרונומי קדום שנשתמר באמנות החותמות. סצנת חותם הגליל שבמרכז מתארת שני אלים יושבים, ככל הנראה אנו ואנליל (Anu and Enlil), האוחזים בחבל העובר דרך השער השמימי ומסמל את שליטתם בסדר הקוסמי. החבל מייצג את קבוצת הדרקון (Draco), המתפתלת כנחש בין הדובה הגדולה (Ursa Major) לדובה הקטנה (Ursa Minor). במרכז השער, על זנב הדרקון, שוכן הכוכב תובאן (Thuban).
אי-השוויון בגודל הכנפיים אינו וריאציה קישוטית, אלא תיעוד מקודד של התנהגות שמימית נצפית. הכנף הימנית הגדולה מייצגת את זריחת הכוכבים במזרח, ואילו הכנף השמאלית הקטנה משקפת את שקיעתם במערב. אי-הסימטריה בגודל הכנפיים משקפת את התצפית הקדומה שלפיה גרמי השמים נראים בהירים יותר — ולכן, במובן מסוים, גדולים יותר — בזריחתם מאשר בשקיעתם.
עלילות גלגמש (The Epic of Gilgamesh), שחוברו סביב 1800–1500 לפנה"ס, מספקות הקשר ספרותי מכריע להבנת הקשרים האסטרונומיים-מיתולוגיים הללו. תיאור מסעה של אִנַנָה במרחב השמימי כולל אזכורים מפורשים ל"פר השמים" ולספינה האלוהית החוצה את האוקיינוס הקוסמי המפריד בין הארץ לשמים. בסצנת חותם הגליל המתוארת באיור 3, אִינַנָה מופיעה כדמות עירומה הפוסעת דרך השער הקוסמי. עירומה מסמל את טבעה האלוהי המתעלה מעל מגבלות ארציות, ואילו מעברה הישיר אל הספינה השמימית מדגיש את תפקיד השער כמעבר בין העולמות. המסורת הספרותית ומסורת החותמות מחזקות זו את זו: השער אינו רק מוסכמה ציורית, אלא סף פעיל מבחינה תאולוגית.
השער השמימי והרקיע הסב-קוטבי: שני סוסים דוהרים
איור 4 מציג אחד הייצוגים השמימיים השאפתניים ביותר מבחינה קומפוזיציונית במכלול הנגב: שני סוסים דוהרים הנושאים יחדיו מבנה מלבני. מהכרת השמיים ניתן לראות את דמיון וכוונת החרת לציור סלע זה. הסצנה מייצגת את הרקיע הסב-קוטבי הצפוני, ובו הדובה הגדולה, הדובה הקטנה והדרקון (Draco) — המסומן בזנב הסוס העליון — ערוכים סביב כוכב הצפון. אזור זה נחשב כמקום גן העדן שבו הכל קבוע וידוע. אזור שבו ניתן להתחדש. אין זה תיאור מילולי של בעלי חיים או של קבוצות כוכבים, אלא תרגום אמנותי של הרקיע הסב-קוטבי לסמלים ארציים מוכרים — גשר מושגי בין התצפית האסטרונומית לבין הייצוג החזותי.
ההיגיון האיקונוגרפי מדויק. תנוחת הכריעה של הסוס התחתון מזכירה את צורת המריצה של מתאר קבוצת הדובה הגדולה. הסוס העליון מסמל את הדובה הקטנה, ואילו זנבו הארוך מייצג את הדרקון (Draco), קבוצת הכוכבים המתפתלת בין שתי הדובות. האזור המלבני שבו חוצה זנב הדרקון מסמן את מיקומו של כוכב הצפון הישן, תובאן (Thuban), מן האלף הרביעי ועד האלף השני לפנה"ס. החָרָת שחיבר סצנה זו לא תיאר סוסים בלבד. הוא מיפה את הרקיע הסב-קוטבי בשפה החזותית של תרבותו, ומיקם את השער השמימי בדיוק במקום שבו מיקמה אותו המסורת האסטרונומית המסופוטמית: בציר היקום, נישא בידי קבוצות הכוכבים הסובבות את הקוטב.
שער "כף הרגל" באמנות הסלע של הנגב: צורה ומשמעות
לנוכח מסורת איקונוגרפית מסופוטמית זו, מקבלים המאפיינים הצורניים של חריתות כף הרגל בנגב משמעות פרשנית מדויקת. איור 5 ממחיש דוגמאות אופייניות ממכלול מדבר הנגב. השערים המזווגים אינם שווים בגודלם באופן עקבי, כאשר אחד גדול במידה ניכרת מן האחר — בדרך כלל בהפרש של 20–30 אחוזים — בהד לכנפיים הא-סימטריות של השער השמימי השומרי. הארכות דמויות-אוזניים מופיעות בדוגמאות רבות, ומזכירות במישרין את מוטיבי הכנפיים של חותמות הגליל האכדיים; בחריתות מסוימות מצטמצמות אוזניים אלו לקווים חרותים פשוטים, אך ההתייחסות הצורנית אל השער הכנוף נותרת בעינה.
החריתה הימנית ביותר באיור 5 משמעותית במיוחד כעדות ישירה לפרשנות השער. היא מתארת שני זוגות של כפות רגליים הערוכים בקומפוזיציה אנכית. הזוג העליון מייצג את שערי הזריחה והשקיעה של השמש, כשהשמש ממוקמת כעיגול שלם ביניהם — שני השערים תוחמים את דיסקת השמש באופק. הזוג התחתון מסמל את שערי זריחת הירח ושקיעתו, כשהירח שוכן ביניהם. חשוב מכך, היחס בין שער הזריחה לשער השקיעה של השמש שומר על אותה אי-סימטריה הנצפית במקומות אחרים, ואילו שערי הירח שווים בגודלם, משום שבהירות הירח אינה משתנה בין זריחה לשקיעה כפי שמשתנה בהירות השמש.
השער כמעבר
איור 6 מרחיב את מגוון ייצוגי השער וכולל מספר דוגמאות של דמויות שמימיות החוצות את הסף. בקריאה משמאל לימין: וונוס (Venus) נכנסת אל השער; כוכב וונוס מרחף מעל שעריו; יעל עם השמש בין קרניו נכנס לשער; ובציור הימני יעל נכנס אל השער כשמחצית גופו בפנים ומחציתו בחוץ. דימוי אחרון זה הוא מן הרהוטים ביותר במכלול — היעל, שהוא עצמו סמל של אוריון (Orion) ובכך לאוסיריס (Osiris), נתפס בעיצומה של חציית הסף, תלוי בין שני עולמות. מכך זה ברור שהשער אינו סמל סטטי אלא מעבר דינמי, ובחירת היעל בחצייתו קושרת את מוטיב כף הרגל ישירות אל התאולוגיה השמימית הרחבה של מסורת החריתה בנגב.
איור 7 ממחיש כיצד תפס החָרָת את השערים. זוהי סצנת פעולה (טרם פוענחה). היא מציגה רוכב על סוס המוביל שני בעלי חיים אל תוך שער הזריחה, המעוצב כדמות כף רגל מכונפת. מאחוריו שער כף רגל קטן יותר, שהוא שער השקיעה.
סיכום
חריתות כף הרגל של מדבר הנגב אינן, כפי שהונח לעיתים, סימני מנחה פשוטים או סמני בעלוּת על שטח. העקביות הצורנית שלהן — הזיווג הקבוע, אי-הסימטריה השיטתית בגודל, וההארכות דמויות-האוזניים — משקפת מוסכמה איקונוגרפית מסוימת ולכידה, הנטועה בתאולוגיה האסטרונומית המסופוטמית הקדומה. ההתכנסות המרשימה בין חריתות אלו לבין מסורת חותמות הגליל השומרית, ובמיוחד ביחסי הכנפיים הא-סימטריים של השער השמימי ובייצוג הנחשי של הדרקון (Draco), מספקת ראיה משכנעת לכך שידע אסטרונומי מתוחכם הועבר בין תרבויות ובא לידי ביטוי בצורות חזותיות מותאמות מקומית.
קריאה נוספת
Bibliography
Didier, John C The Ancient Eurasian World and the Celestial Pivot
Goldhahn (2008) In the wake of a voyager. Feet, boats and death rituals in the North European Bronze Age
© כל הזכויות שמורות. אין לפרסם, לשדר, לכתוב מחדש או להפיץ חומר זה, כולו או חלקו, ללא אישור מפורש ובכתב מאת negevrockart.co.il
יהודה רוטבלום (2020)
