דמויות האל בציורי סלע של מדבר הנגב

מדרך החלב לאל המכה: כיצד חזון שמימי אחד יצר דקדוק חזותי משותף של כוח אלוהי ברחבי המזרח הקדום — והגיע למדבר הנגב

כל תרבות שהותירה דמויות של אלוהיה עמדה בפני אותה בעיה: האלוהות היא בלתי-נראית, בלתי-מדידה, וחסרת צורה טבעית — ובכל זאת יש לתאר אותה כדי שניתן יהיה לפנות אליה, לפייסה ולסגוד לה. הפתרון שאליו הגיעו באופן אוניברסלי הוא זה שקסנופנס מקולופון זיהה בדיוק פילוסופי במאה החמישית לפנה"ס:

"אבל אם לבקר ולסוסים ולאריות היו ידיים או יכלו לצייר בידיהם, הם היו מתארים את צורות האלים כגופותיהם שלהם." (קסנופנס, DK 21B15; Lesher 1992)

קסנופנס התכוון לזה כביקורת על האנתרופומורפיזם. אך תובנתו פותחת שאלה נוספת שהוא לא רדף אחריה: אם אלים נוטלים צורה אנושית מכיוון שבני אדם הם המדמיינים אותם, מדוע מופיעה צורה אנושית ספציפית — יציבה מסוימת, מחווה מסוימת, קנה מידה מסוים של כוח — בעקביות כה רבה בתרבויות שלא היה להן קשר ישיר זו עם זו? מדוע, לאורך אלפי קילומטרים ומסורות עצמאיות מרובות, מופיעה אותה דמות מתנשאת עם ידיים פרושות וגפה אחת מורמת להלום — ברליפים מצריים, בברונזה פיניקית, בפסל חיתי, בפסלון כנעני ובציורי סלע של מדבר הנגב?

התשובה המוצעת כאן היא שהתבנית המשותפת לא הייתה רק העברה תרבותית אלא תצפית שמימית. דרך החלב, התופעה הויזואלית הדרמטית ביותר בשמי הלילה הקדם-תעשייתיים, מציגה — כאשר מוקרנת על פני שטח כדור הארץ ונקראת כצורת גוף — בדיוק את היציבה שאמנים קדומים ייצגו כאל המכה: ידיים פרושות, רגליים פסוקות, רגל אחת קדימה, גפה מורמת בקצה עליון (Rappenglück 1999; Eliade 1958). הענק הקוסמי לא הומצא. הוא נצפה, בשמיים, על ידי כל תרבות שהביטה למעלה.

אל המכה: אנטומיה של יציבה אלוהית

"אל המכה" הוא המונח שחוקרים משתמשים בו לסוג איקונוגרפי ספציפי המופיע בעקביות מדהימה ברחבי המזרח הקדום מהאלף השלישי לפנה"ס ואילך (Keel & Uehlinger 1998). מאפייניו המגדירים זהים תמיד: דמות עמידה בקנה מידה מרשים, רגליים בתנוחת צעד או כוח, יד אחת מורמת גבוה ומוכנה להנחית מכה, לפעמים מחזיקה נשק או ברק, כל הרכב מביע כוח אלוהי מרוכז וממוקד.

איור 1 מציב את חמשת הביטויים המשמעותיים ביותר של סוג זה בהשוואה חזותית ישירה, מסודרים כרונולוגית וגיאוגרפית ממערב למזרח. פרעה נרמר ממצרים — הדוגמה המוקדמת ביותר המתועדת, מלוח נרמר של כ-3100 לפנה"ס — עומד עם אלה מורמת בתנוחת המכה הקנונית שהאיקונוגרפיה המלכותית המצרית תשמר שלושת אלפים שנה. לצידו, הדד מפניקיה מרים את ברקו; תשוב ממלכות החיתים מרים נשקו; בעל כנען מכה ביציבה זהה. בקצה הימני עומדת דמות ציורי הסלע של הנגב — סכמטית, דלה, מצומצמת לאלמנטים המהותיים שלה, אך ללא ספק אותה יציבה, אותה יד מורמת, אותה תנוחת צעד.

הרצף באיור 1 מעלה טענה הראויה לתשומת לב: שחמש הדמויות הללו, המופרדות על ידי גיאוגרפיה, שפה, תיאולוגיה ומאות שנות התפתחות היסטורית, חולקות לא רק יציבה כללית אלא אוצר מילים פורמלי ספציפי — אותה חלוקת משקל, אותו יחס בין הגפיים המורמות והמורדות, אותה כיסוי ראש חרוטי. אף מעשה בודד של העברה תרבותית אינו מסביר כראוי תפוצה רחבה כל כך. החיתים לא העתיקו מחורתי הנגב; הפיניקים לא לימדו את המצרים. מה שחלקו היה משהו קדום לכל מסורת ספציפית: תבנית חזותית שכל תרבות נתקלה בה באופן עצמאי באותו מקום (Burkert 1992; Cross 1973).

דרך החלב כתבנית קוסמית

אותו מקום היה שמי הלילה. דרך החלב, גלויה בכל זוהרה מהנופים הקדם-תעשייתיים של המזרח הקדום, מציגה צורה שהעין הבלתי-מזוינת, הרגילה לקרוא את העולם דרך הדקדוק של גופות ודמויות, פותרת באופן טבעי לצורה אנושית. הרצועה המרכזית שלה — בהירה, צפופה וכיוונית — נקראת כגוף. המבנים המסועפים שלה בכל קצה מצביעים על ידיים ורגליים. כשנראה בזוויות מסוימות ובעונות מסוימות, יד אחת עולה גבוה מהשנייה, יציבת הדמות א-סימטרית ודינמית — לא תנוחת המאוזן של מנוחה אלא הישג המתמתח של פעולה. הבהרה חרוטית בקצה אחד מצביעה על ראש מוכתר. כל המתאר, המשתרע מאופק לאופק, הוא בקנה מידה של יצור שגרם שימם אנושיים להיראות חסרי חשיבות בהשוואה (Rappenglück 1999).

קריאה זו אינה מחייבת שצופים קדומים זיהו במודע את דרך החלב כדמות אלוהית. התהליך היה הדרגתי ופחות מכוון: הצורה האנושית הזמינה, מוקרנת על התכונה הגדולה והמאירה ביותר של שמי הלילה, רכשה בהדרגה את האסוציאציות של כוח קוסמי, עצמה וסמכות שקנה המידה העצום של דרך החלב הפך בלתי-נמנע. יצורים אלוהיים, בהגדרה, חורגים מקנה המידה האנושי. דרך החלב סיפקה את הרפרנט החזותי היחיד הזמין ליצור בממדים קוסמיים ממש (Keel & Uehlinger 1998).

חריתת הנגב עומדת בקצה המזרחי של מסורת זו ובצורתה הסכמטית ביותר. היכן שאל המכה המצרי מוצג ברליף צבוע מפורט עם תלבושת, כתר וכתובת מלאים, דמות הנגב מצמצמת את אותה יציבה לסימנים המהותיים שלה: צורה עמידה, הזרוע המורמת, תנוחת הצעד. אך הצמצום אינו דלות. הוא אותו דיוק פורמלי המאפיין את קורפוס הנגב לאורכו. חורת הנגב שחרת דמות זו לא היה לו גישה לסדנאות מצריות או סדנאות חיתיות. מה שהיה לו היה אותם שמיים, אותו היגיון חזותי, ואותה צורך לתת לכוח האלוהי צורה שניתן לחרות באבן.

סיכום

הרצף מנרמר לנגב אינו היסטוריה של השאלה אלא היסטוריה של התכנסות עצמאית סביב גירוי שמימי משותף. כל תרבות בסהר הפורה פתרה את בעיית הצורה האלוהית על ידי מבט למעלה ומציאת שם של דמות שכבר היו לה התכונות הנדרשות לאל: קנה מידה על-אנושי, יציבה דינמית, כוח מרוכז, סמכות הקוסמוס עצמו. אל המכה הוא דרך החלב שנעשתה נישאת — מצומצמת מהשמיים לאבן, מחזון עונתי לתמונה קבועה, כך שהנוכחות האלוהית שהיא גלמה ניתנת לפנייה בכל עת ובכל מקום (Rappenglück 1999; Burkert 1992).

קסנופנס צדק שבני אדם עושים אלים בדמות עצמם. אך הדמות שאליה פנו לא הייתה פשוט הצורה האנושית היומיומית — היא הייתה אותה צורה מוקרנת על הדבר הגדול ביותר שיכלו לראות, מסוגלת לממדים קוסמיים על ידי סחרור דרך החלב בשמיים, ואז נשלפת מהשמיים ומוקבעת בחומרי כדור הארץ. בנגב, החומר הפשוט ביותר ברשימה זו; במדבר, הגרסה הפשוטה ביותר של הדמות הקדומה ביותר. אך הדמות עם הזרוע המורמת היא אותה דמות, בכל מסורת, כי נראתה באותם שמיים.

© כל הזכויות שמורות. חומר זה אינו רשאי להתפרסם ללא רשות כתובה מפורשת של negevrockart.co.il

יהודה רוטבלום