דמויות אלים באמנות הסלע של מדבר הנגב
משביל החלב (Milky Way) ועד האל המכֶּה (Smiting God): כיצד חיזיון שמימי יחיד הוליד דקדוק חזותי משותף של עוצמה אלוהית ברחבי המזרח הקדום — והגיע עד מדבר הנגב
כל תרבות שהותירה אחריה דמויות של אֵליה התמודדה עם אותו אתגר עצמו: האלוהות אינה נראית לעין, אינה ניתנת למדידה, ואין לה צורה טבעית — ובכל זאת יש לתת לה דמות, כדי שאפשר יהיה לפנות אליה, לפייסה ולעובדה. הפתרון שאליו הגיעו התרבויות באופן אוניברסלי הוא זה שכסנופנס מקולופון (Xenophanes of Colophon) ניסח בדייקנות פילוסופית במאה החמישית לפנה״ס:
״אילו היו לבָּקָר, לסוסים ולאריות ידיים, או אילו יכלו לצייר בידיהם, היו מציירים את דמויות האלים בצֶלם גופם שלהם.״ (Xenophanes, DK 21B15; Lesher 1992)
כסנופנס התכוון בכך לבקר את ההַאֲנָשָׁה (Anthropomorphism) — הבחנתו של פילוסוף שלפיה בני האדם משליכים את צורתם שלהם על האלוהות, משום שזו הצורה היחידה העומדת לרשותם. אך תובנתו פותחת שאלה נוספת שהוא עצמו לא המשיך לברר: אם האלים מקבלים צורה אנושית משום שבני האדם הם המדמיינים אותם, מדוע צורה אנושית מסוימת — תנוחה מסוימת, מחווה מסוימת, קנה מידה מסוים של עוצמה — מופיעה בעקביות כה רבה בקרב תרבויות שלא היה ביניהן מגע ישיר? מדוע, על פני אלפי קילומטרים ובמסורות עצמאיות רבות, חוזרת ומופיעה אותה דמות מתנשאת, זרועותיה פרושות ואחד מאבריה מורם להכות — בתבליט (Relief) המצרי, בברונזה הפיניקית, בפסל החיתי, בפסלון הכנעני, ובאמנות הסלע (Rock Art) של מדבר הנגב?
התשובה המוצעת כאן היא שהדגם המשותף לא נבע מהעברה תרבותית בלבד, אלא מתצפית שמימית. שביל החלב (Milky Way), התופעה החזותית המרהיבה ביותר בשמי הלילה בעידן שטרם התיעוש, מציג — כאשר הוא מוטל על פני האדמה ונקרא כצורת גוף — בדיוק את התנוחה שאמני קדם עיצבו כדמות האל המכֶּה (Smiting God): זרועות פרושות, רגליים פסוקות, רגל אחת קדימה, ואבר מורם הניצב בשיא (Rappenglück 1999; Eliade 1958). הענק הקוסמי לא הומצא. הוא נצפה, בשמיים, בידי כל תרבות שנשאה את עיניה מעלה.
האל המכֶּה: אנטומיה של תנוחה אלוהית
״האל המכֶּה״ הוא המונח שבו משתמשים החוקרים לתיאור טיפוס איקונוגרפי (Iconographic Type) מסוים, החוזר ומופיע בעקביות מרשימה ברחבי המזרח הקדום החל מן האלף השלישי לפנה״ס (Keel & Uehlinger 1998). מאפייניו המובהקים זהים תמיד: דמות עומדת בקנה מידה רב־רושם, רגליה בתנוחת צעידה או עוצמה, זרוע אחת מורמת גבוה ונכונה להנחית מהלומה, ולעיתים אוחזת בנשק או בברק, וכל המבנה כולו מבטא כוח אלוהי מרוכז וממוקד. אין זו תנוחתו של אל במנוחה או בהרהור, אלא של אל בפעולה — ובמדויק, פעולת ההכרעה של יריב או הבעת סמכות קוסמית ברגע של עוצמה מרבית.
איור 1 מציב זה לצד זה, בהשוואה חזותית ישירה, את חמש ההופעות המשמעותיות ביותר של טיפוס זה, מסודרות לפי סדר הזמנים והגאוגרפיה — ממערב למזרח, לאורך הסהר הפורה (Fertile Crescent). ראשון, פרעה נַרמֶר (Narmer) ממצרים — המופע המתועד הקדום ביותר, מתוך לוח נַרמֶר (Narmer Palette) המתוארך לכ־3100 לפנה״ס — ניצב ואַלָּה מורמת בידו, בתנוחת ההכאה הקנונית שהאיקונוגרפיה המלכותית המצרית תשמר במשך שלושת אלפים שנה. לצדו, הדד (Hadad) הפיניקי מניף את ברקו; תֵשוב (Teshub), אל ממלכת החיתים, מרים את נשקו באותה מחווה עצמה; ובעל (Baal) הכנעני מכה באותה תנוחה ממש. בקצה הימני של הרצף ניצבת דמות אמנות הסלע מן הנגב — סכמטית, חסכנית, מצומצמת ליסודותיה הצורניים — ובכל זאת אותה תנוחה בדיוק, אותה זרוע מורמת, אותה עמידת צעידה. ולצדה, שביל החלב מוטל על פני האדמה.
הרצף שבאיור 1 מעלה טענה הראויה לתשומת לב מדוקדקת: חמש הדמויות הללו, הנבדלות זו מזו בגאוגרפיה, בלשון, בתאולוגיה ובמאות שנים של התפתחות היסטורית, חולקות לא רק תנוחה כללית אלא גם אוצר צורני מסוים — אותה התפלגות משקל, אותו יחס בין האבר המורם לאבר המונמך, ואותו כובע או כתר חרוטי המבליט את עליונותה האנכית של הדמות. שום מעשה יחיד של העברה תרבותית אינו מסביר כראוי תפוצה רחבה כל כך. החיתים לא העתיקו את חרתי הנגב, והפיניקים לא לימדו את המצרים. מה שהיה משותף להם קדם לכל מסורת מסוימת: דגם חזותי שכל תרבות פגשה באופן עצמאי באותו מקום עצמו (Burkert 1992; Cross 1973).
שביל החלב כדגם קוסמי
שביל החלב (Milky Way), הנראה במלוא זוהרו מן הנופים שטרם התיעוש של המזרח הקדום, מציג צורה שהעין הבלתי מזוינת — הרגילה לקרוא את העולם בשפת הגופים והדמויות — מפענחת באופן טבעי כדמות אנושית. רצועתו המרכזית — בהירה, צפופה ובעלת כיווניות — נקראת כגוף. מבני ההסתעפות בשני קצותיו רומזים על זרועות ורגליים. בזוויות מסוימות ובעונות מסוימות, זרוע אחת מתרוממת גבוה מן האחרת, ותנוחת הדמות נעשית א־סימטרית ודינמית — לא עמידת מנוחה מאוזנת, אלא הושטה נמרצת של פעולה. הבהָרה חרוטית באחד הקצוות רומזת על ראש עטור כתר. כל המערך, המשתרע בשמיים מאופק לאופק, הוא בקנה מידה של ישות שלצדה נראות הדמויות האנושיות זעירות וחסרות חשיבות (Rappenglück 1999; Eliade 1958).
קריאה זו אינה מחייבת שצופי קדם זיהו במודע את שביל החלב כדמות אלוהית ואז ניגשו להעתיק את צורתו בברונזה ובאבן. סביר שהתהליך היה הדרגתי ופחות מכוון: הצורה האנושית הזמינה, המוטלת על המאפיין הגדול והמואר ביותר של שמי הלילה, קלטה בהדרגה את ההקשרים של עוצמה קוסמית, של ממדי ענק ושל סמכות — הקשרים שעצם ממדיו של שביל החלב הפכו אותם לבלתי נמנעים. ישויות אלוהיות, מעצם הגדרתן, חורגות מקנה המידה האנושי. שביל החלב סיפק את ההתייחסות החזותית היחידה הזמינה לישות בעלת ממדים קוסמיים של ממש, והתנוחה שבה הופיע — זרועות מושטות, אבר אחד מורם — נעשתה לתנוחה שבה בוטאה העוצמה האלוהית ברחבי העולם הקדום כולו (Keel 1978; Keel & Uehlinger 1998).
החריתה ממדבר הנגב ניצבת בקצה המזרחי של מסורת זו, ובצורתה הסכמטית ביותר. בעוד האל המכֶּה המצרי מעוצב בתבליט צבעוני ומורכב, על מלוא לבושו, כתרו וכתובתו, מצמצמת דמות הנגב את אותה תנוחה לסימניה ההכרחיים: דמות עומדת, הזרוע המורמת ועמידת הצעידה. אך הצמצום אינו דלות. זוהי אותה דייקנות צורנית המאפיינת את אוסף הנגב לכל אורכו — חילוץ אמצעי החזות המינימליים הדרושים כדי לקודד את התוכן התאולוגי המרבי. לחרת מן הנגב אשר חרת דמות זו לא הייתה גישה לסדנאות מצריות או חיתיות. מה שהיה לו הוא אותם שמי לילה, אותו היגיון חזותי, ואותו צורך לתת לעוצמה האלוהית צורה הניתנת לחריתה באבן.
סיכום
הרצף מפרעה נַרמֶר ועד הנגב אינו תולדה של שאילה, אלא של התכנסות עצמאית סביב גירוי שמימי משותף. כל תרבות בסהר הפורה פתרה את שאלת הצורה האלוהית בכך שנשאה את עיניה מעלה ומצאה שם דמות שכבר נשאה את התכונות הנדרשות מאל: קנה מידה על־אנושי, תנוחה דינמית, כוח מרוכז, וסמכותו של היקום עצמו. האל המכֶּה הוא שביל החלב שהפך נייד — מצומצם משמיים לאבן, מחיזיון עונתי לדמות קבועה, כך שאפשר יהיה לפנות אל הנוכחות האלוהית שגילם בכל עת ובכל מקום (Rappenglück 1999; Burkert 1992).
כסנופנס צדק בקובעו שבני האדם יוצרים את אֵליהם בצלמם. אך הדמות שאליה פנו לא הייתה הצורה האנושית היומיומית בלבד — היא הייתה אותה צורה מוטלת על הדבר הגדול ביותר שיכלו לראות, מותאמת לממדים קוסמיים בידי מהלכו של שביל החלב על פני השמיים, ואז מחולצת מן השמיים ומקובעת בחומרי הארץ: ברונזה, בזלת, טיח צבוע, ואבן גיר חרותה. בנגב — החומר האחרון ברשימה זו; במדבר — הגרסה הפשוטה ביותר של הדמות העתיקה ביותר. אך הדמות בעלת הזרוע המורמת היא אותה דמות עצמה, בכל מסורת ומסורת, משום שנצפתה באותם שמיים.
ביבליוגרפיה
Cross, Frank Moore. 1973. Canaanite Myth and Hebrew Epic. Cambridge, MA: Harvard University Press.
Keel, Othmar, and Christoph Uehlinger. 1998. Gods, Goddesses, and Images of God in Ancient Israel. Minneapolis: Fortress Press.
Lesher, James H. 1992. Xenophanes of Colophon: Fragments. Toronto: University of Toronto Press.
Rappenglück, Michael A. 1999. “The Milky Way as the World Axis: An Interpretation of a Paleolithic Picture.” Rock Art Research 16(2): 135–148.
© כל הזכויות שמורות. אין לפרסם, לשדר, לשכתב או להפיץ חומר זה, כולו או חלקו, ללא רשות מפורשת בכתב מאת negevrockart.co.il
יהודה רוטבלום
