שמות האל בציורי הסלע בנגב
השאלה מתי והיכן נכתב לראשונה שמו של אלוהי ישראל היא מן השנויות ביותר במחלוקת בארכאולוגיה ובתולדות הדת של הלבנט הדרומי. המסורת המקראית מציעה תשובה משלה — השם האלוהי יהוה מתגלה לראשונה למשה בחורב (שמות ג, יד–טו) — אך הממצא החומרי מספר סיפור מורכב וקדום יותר. ציורי הסלע בנגב משמרים את מה שנראה כצורות הכתובות העתיקות ביותר של השם האלוהי: הצורות המקוצרות יה ו-יהה , שנחרתו בכתב הנגזר מן האלפבית הפרוטו-סינאי, המתוארך לסביבות 1900 לפנה"ס. (Albright 1966). אם הזיהוי נכון, כתובות אלו קודמות בכשש מאות שנים לעדויות המקראיות החד-משמעיות הראשונות לשם האלוהי, והן עושות זאת לא במקדש או בארכיון מלכותי אלא על סלע מדברי, באזור שהמקרא מזהה כמולדתו הדרומית של אלוהי ישראל.
חשיבותה של עדות זו חורגת מעבר לשאלת התיארוך. כתובות הנגב ממוקמות אך ורק בתחומו של השבט המדייני — קהילת המדבר שעמה, לפי הסיפור המקראי, חי משה בגלותו, וממסורתה הכוהנית אולי חדר האל יה אל הדת הישראלית. הכתובות נפגשות אפוא עם אחת ההשערות השנויות ביותר במחלוקת בתולדות דת ישראל: כי האל שנודע לימים בשם יהוה לא מקורו בשבטי כנען אלא בדרום המדברי, והובא צפונה דרך הזיקה המדיינית או הקינית (שופטים ה, ד–ה). סלעי הנגב נושאים עדות הנוגעת ישירות להשערה זו, כתובה בכתבם של יושבי המקום.
האלפבית הפרוטו-סינאי וגלגוליו בנגב
קריאת כתובות הנגב מחייבת הבנה של מסורת הכתב שממנה הן נגזרות. האלפבית הפרוטו-סינאי הומצא בחצי האי סיני סביב 1900 לפנה"ס בידי פועלים שמיים שהועסקו במכרות הטורקיז המצריים בסרביט אל-ח’אדם. זה היה מעשה מהפכני של הנדסה לשונית: הפועלים נטלו סימנים היירוגליפיים מצריים — מערכת לוגו-הברתית מורכבת שדרשה שנות התמחות רבות — וצמצמו אותם לכעשרים ושבעה סימנים, שכל אחד מהם מייצג עיצור יחיד בשפתם השמית. העיקרון האקרופוני היה החידוש המרכזי: כל סימן היה האות הראשונה במילה השמית לחפץ המתואר. סימן ראש השור ייצג את העיצור אָלֶף; סימן הבית ייצג בֵּית. הקריאה והכתיבה, שהיו לפנים נחלת סופרים מומחים, נעשו ניידות (Albright 1966; Colless 2014).
שתי האותיות המרכיבות את השם האלוהי יה קריאות במיוחד במערכת זו. כפי שמציין קולס (Colless): “המקל מייצג זרוע אדם ומכאן - י -; הדמות מריעה בשמחה, והמילה להלל היא הַלֵּל ומכאן - ה - האות - י - היא זרוע — המילה העברית יד פותחת בצליל - י - . האות - ה - היא דמות שזרועותיה מורמות בתרועה — השורש העברי הלל פותח ב- ה -. השם יה הנוצר מצירוף שתי אותיות אלו, נושא משמעות משלו: עבוד והלל, אל ששמו מצפין הן עוצמה הן את התגובה האנושית ההולמת כלפיו.
מסורת הכתב שבנגב נבדלת בדרכים מזוהות מן האלפבית הפרוטו-סינאי המקורי. חוקרים זיהו אותה כעיבוד מקומי — המכונה לעיתים האלפבית הנגבי הקדום או כגרסה של הכתב הפרוטו-כנעני, שהתפתח בעצמו מן הפרוטו-סינאי לצורה המוכרת של האלפבית הפיניקי. הכתב הפרוטו-כנעני נדיר: רק כחמישים כתובות קצרות נמצאו בסיני ובישראל, ותאריכיהן נעים באי-ודאות בין 1700 ל-1050 לפנה"ס. כתובות הנגב תופסות אפוא רגע מכריע ומתועד בתולדות הכתב האלפביתי שהיה המקור לכל אלפבית בעולם.
יה על המצבה: התפתחות הכתב באבן
מציג דוגמאות אחדות של השם האלוהי יה, החרותות בציורי הסלע בנגב. אחדות מכתובות אלו משלבות צורות אותיות פרוטו-סינאיות ופרוטו-כנעניות, ומכאן שנעשו בתקופת המעבר בין שני הכתבים — רגע של מעבר שבו שתי המערכות היו נפוצות דיין, עד שכתובת אחת יכלה לשאוב מכל אחת מהן.
הכתובת שבאיור 2 נתגלתה על מצבה במדבר פארן. המצבה מוכרת בכל רחבי הלבנט הקדום כסמן לנוכחות אלוהית או לברית,. בחירת המצע משמעותית: המצבה לא הייתה משטח מקרי אלא חפץ מקודש שהוקם בכוונה תחילה. חריתת השם האלוהי על המצבה יצרה הקשר לנוכחות שאותה הוא ציין.
הכתובת שעל המצבה משלבת את צורת האותיות הפרוטו-כנעניות, ויוצרת את השם יה. שתי האותיות מייצגות שלבים שונים של אותו תהליך התפתחות, ועצם הימצאן יחד בכתובת אחת היא תעודה לתולדות הכתב. האות - ה - היא העתק של ההירוגליף המצרי, האות איבדה את שתי הזרועות המורמות שהקנו לה את משמעותה הציורית, כדמות מהללת. האות - י -, לעומת זאת, עברה שינויים מעטים יותר ושומרת על מרבית צורת הזרוע המקורית. הכתובת גם מתעדת את כיוון התפתחותו של הכתב: מבהירות ציורית אל סמל מופשט, מן הדימוי אל האות.
אל: השם האלוהי הטמון בשמו של עם
לצד -יה-, ציורי הסלע משמרים כתובות של השם האלוהי אל. אל היה ראש הפנתאון הכנעני. האב-הבורא הקדום שסמכותו קדמה, ובחלק מן המסורות אף הקיפה, את בעל אל הסערה. במקרא מופיע אל כשם לאלוהי ישראל לצד יהוה, והשניים זוהו בהדרגה כאל אחד בתאולוגיה הישראלית (Cross 1973).
נוכחותו של אל בכתובות הנגב משמעותית משתי סיבות. ראשית, היא מאשרת שהנגב היה אתר של פעילות דתית, המכוונת אל הדמויות האלוהיות המרכזיות של העולם השמי הקדום, ולא רק אזור שולי של פולחן מזדמן. שנית, השם אל טמון ממש בשם העם ישראל: שמו של העם שאת אלוהיו מזמנות כתובות אלו מכיל בסופו את שם האל. תהא משמעותו המקורית של הצירוף ישרא-אל אשר תהא — לרוב מתורגם כ“מי שנאבק עם אלוהים” או “אל מולך” — בני העם קראו לעצמם בזיקה ישירה אל אל, והאל אשר שמו מופיע על סלעי הנגב הוא אותו אל אשר את שמו נשאו.
סיכום: הנגב כעריסה הדרומית של השם האלוהי
כתובות יה ו אל במדבר הנגב מתכנסות אל טענה שהיא אפיגרפית ותאולוגית כאחת: שהשמות האלוהיים המרכזיים בדת ישראל כבר היו בשימוש כתוב בנגב עד 1400 לפנה"ס, בתחום המזוהה עם השבט המדייני, באזור שהמסורת המקראית עצמה מזהה כמוצאו הגאוגרפי של אלוהי ישראל. שירת דבורה — מן השירים העתיקים ביותר במקרא — מתעדת כי אלוהי ישראל “בצאתו משעיר”, “צעד משדה אדום” (שופטים ה, ד–ה): האל בא מן הדרום, מאותו תחום ממש שבו נחרתו שמות אלו באבן.
ההצעה שעבודת יהוה חדרה אל המסורת הישראלית דרך מגעו של משה עם יתרו, הכוהן המדייני, בדרום המדברי — נדונה זה זמן רב על יסוד עדות טקסטואלית בלבד. כתובות הנגב מוסיפות לדיון זה ממד חומרי: עדות מוחשית לכך שקהילה שחיה במדבר חרתה את הצורה המקוצרת של השם האלוהי על סלע ועל מצבה מקודשת, מאות שנים לפני שהסיפור המקראי הקנוני ממקם אותו במרכז דת ישראל (Albright 1966; Harris & Hone).
אלו הם השמות הכתובים העתיקים ביותר של אלוהי ישראל שזוהו עד כה. הם לא נכתבו בארמון או במקדש. הם נחרתו על סלע מדברי ועל אבן מקודשת, בידי קהילות שחיו בנוף שהמסורת המקראית זכרה כמקום שממנו בא אלוהיהם לראשונה. השם קדם לכתוב. המדבר אחז בו ראשון.
ביבליוגרפיה
Albright, William F. (1966). The Proto-Sinaitic Inscriptions and their Decipherment. Harvard University Press.
Harris& Dann Hone The Names of God. The Origins and Emergence
Colless B. (2014) The origin of the alphabet
קריאה נוספת
© כל הזכויות שמורות. אין לפרסם, לשדר, לכתוב מחדש או להפיץ חומר זה, כולו או חלקו, ללא אישור מפורש בכתב מאת negevrockart.co.il
יהודה רוטבלום
