שמות האלים הקדומים בישראל: עדויות מאמנות הסלע של הנגב

שמות האל בציורי הסלע בנגב

שמו הכתוב העתיק ביותר של האל בישראל: כיצד אמנות הסלע (Rock Art) של מדבר הנגב משמרת את השמות האלוהיים יה ו-אל, במפגש שבין תולדות הכתב, ראשית הדת והשערת המדיינים (Midianite hypothesis)

השאלה מתי והיכן נכתב לראשונה שמו של אלוהי ישראל היא מן השנויות ביותר במחלוקת בארכאולוגיה ובתולדות הדת של הלבנט הדרומי (southern Levant). המסורת המקראית מציעה תשובה משלה — השם האלוהי יהוה מתגלה לראשונה למשה בחורב (שמות ג, יד–טו) — אך הממצא החומרי מספר סיפור מורכב וקדום יותר. ציורי הסלע (Rock Art) בנגב משמרת את מה שנראה כצורות הכתובות העתיקות ביותר של השם האלוהי: הצורות המקוצרות יה (YH) ו-יהה (YHH), שנחרתו בכתב הנגזר מן האלפבית הפרוטו-סינאי (Proto-Sinaitic), המתוארך לסביבות 1400 לפנה”ס (Albright 1966)‏. אם הזיהוי נכון, כתובות אלו קודמות בכשש מאות שנים לעדויות המקראיות החד-משמעיות הראשונות לשם האלוהי, והן עושות זאת לא במקדש או בארכיון מלכותי אלא על סלע מדברי, באזור שהמקרא מזהה כמולדתו הדרומית של אלוהי ישראל.

חשיבותה של עדות זו חורגת מעבר לשאלת התיארוך. כתובות הנגב ממוקמות אך ורק בתחומו של השבט המדייני — קהילת המדבר שעמה, לפי הסיפור המקראי, חי משה בגלותו, וממסורתה הכוהנית אולי חדר האל יה אל הדת הישראלית. הכתובות נפגשות אפוא עם אחת ההשערות השנויות ביותר במחלוקת בתולדות דת ישראל: כי האל שנודע לימים בשם יהוה לא מקורו בשבטי כנען אלא בדרום המדברי, והובא צפונה דרך הזיקה המדיינית או הקינית (שופטים ה, ד–ה). סלעי הנגב נושאים עדות הנוגעת ישירות להשערה זו, כתובה בכתבם של יושבי המקום.

האלפבית הפרוטו-סינאי (Proto-Sinaitic) וגלגוליו בנגב

קריאת כתובות הנגב מחייבת הבנה של מסורת הכתב שממנה הן נגזרות. האלפבית הפרוטו-סינאי (Proto-Sinaitic) הומצא בחצי האי סיני סביב 1900 לפנה”ס בידי פועלים שמיים שהועסקו במכרות הטורקיז המצריים בסרביט אל-ח’אדם. זה היה מעשה מהפכני של הנדסה לשונית: הפועלים נטלו סימנים היירוגליפיים מצריים — מערכת לוגו-הברתית מורכבת שדרשה שנות התמחות רבות — וצמצמו אותם לכעשרים ושבעה סימנים, שכל אחד מהם מייצג עיצור יחיד בשפתם השמית. העיקרון האקרופוני (Acrophonic principle) היה החידוש המרכזי: כל סימן היה האות הראשונה במילה השמית לחפץ המתואר. סימן ראש השור ייצג את העיצור אָלֶף; סימן הבית ייצג בֵּית. הקריאה והכתיבה, שהיו לפנים נחלת סופרים מומחים, נעשו ניידות (Albright 1966; Colless 2014)‏.

שתי האותיות המרכיבות את השם האלוהי יה קריאות במיוחד במערכת זו. כפי שמציין קולס (Colless): “המקל מייצג זרוע אדם (עברית: יד) ומכאן Y; הדמות מריעה בשמחה, והמילה לעליצות ולהלל היא הַלֵּל (כמו ב-הללו-יה) ומכאן H.” האות Y היא זרוע — המילה העברית יד פותחת בצליל Y. האות H היא דמות שזרועותיה מורמות בתרועה — השורש העברי הלל (לשבח, לעלוז) פותח ב-H. השם יה, הנוצר מצירוף שתי אותיות אלו, נושא משמעות משלו: זרוע והלל, מעשה ועבודה, אל ששמו מצפין הן עוצמה הן את התגובה האנושית ההולמת כלפיו. בחירתם של חרתי הנגב לחרות שם זה באבן מעידה לא רק על היכרות עם האל, אלא על יחס של ברית עם פטרונו האלוהי של האזור.

מסורת הכתב שבנגב נבדלת בדרכים מזוהות מן האלפבית הפרוטו-סינאי המקורי. חוקרים זיהו אותה כעיבוד מקומי — המכונה לעיתים האלפבית הנגבי הקדום (Old Negev Alphabet) — או כגרסה של הכתב הפרוטו-כנעני (Proto-Canaanite), שהתפתח בעצמו מן הפרוטו-סינאי לצורת האב המוכרת של האלפבית הפיניקי. הכתב הפרוטו-כנעני נדיר: רק כחמישים כתובות קצרות נמצאו בסיני ובישראל, ותאריכיהן נעים באי-ודאות בין 1700 ל-1050 לפנה”ס. כתובות הנגב תופסות אפוא רגע מכריע ומתועד בחסר בתולדות הכתב האלפביתי — מסורת מקומית בצומת שבין מערכתם המקורית של פועלי סיני לבין הכתבים שעתידים היו להוליד עברית, ארמית, ערבית, יוונית, וכל אלפבית הנגזר מהם.

יה על המצבה: קריאת התפתחות הכתב באבן

הכתובת הראשונה (איור 1) מציגה דוגמאות אחדות של השם האלוהי יה, חרותות במסורת אמנות הסלע (Rock Art) של מדבר הנגב. אחדות מכתובות אלו משלבות צורות אותיות פרוטו-סינאיות ופרוטו-כנעניות, ומכאן שנעשו בתקופת המעבר בין שני הכתבים — רגע של מעבר שבו שתי המערכות היו נפוצות דיין, עד שכתובת אחת יכלה לשאוב מכל אחת מהן.

הכתובת שבאיור 2 נתגלתה על מצבה (massebah) — אבן ניצבת, סוג של מונומנט מקודש המוכר בכל רחבי הלבנט הקדום כסמן לנוכחות אלוהית או לברית — במדבר פארן. בחירת המצע משמעותית: המצבה לא הייתה משטח מקרי אלא חפץ מקודש שהוקם בכוונה תחילה. חריתת השם האלוהי על מצבה יצרה מפגש קבוע בין השם לבין הנוכחות שאותה ציין — ברית כתובה הקבועה באבן באתר בעל חשיבות דתית מבוססת.

הכתובת שעל המצבה משלבת את צורת האות H הפרוטו-כנענית עם צורת האות Y הנגבית הקדומה, ויוצרת את השם יה. שתי האותיות מייצגות שלבים שונים של אותו תהליך התפתחות, ועצם הימצאן יחד בכתובת אחת היא תעודה של תולדות הכתב. האות H בכתובת זו איבדה את שני הסימונים העליונים — הזרועות המורמות שהקנו לה את משמעותה הציורית המקורית כדמות מריעה — ושימרה את הקו האנכי התחתון. האות Y, לעומת זאת, עברה שינויים מעטים יותר ושומרת על מרבית צורת הזרוע המקורית. הכתובת מתעדת אפוא, בצורות אותיותיה, את כיוון מסעו של הכתב: מבהירות ציורית אל סמל מופשט, מן הדימוי אל האות.

אל: השם האלוהי הטמון בשמו של עם

לצד יה, אמנות הסלע (Rock Art) של הנגב משמרת כתובות של השם האלוהי אל — הכינוי השמי הכללי לאל הראשי או לאל-האב, בן גזרון משותף עם il באוגריתית, ʾil באכדית, ו-Allah בערבית. אל היה ראש הפנתאון הכנעני באוגרית, האב-הבורא הקדום שסמכותו קדמה, ובחלק מן המסורות אף הקיפה, את בעל אל הסערה. במקרא מופיע אל כשם לאלוהי ישראל לצד יהוה, והשניים זוהו בהדרגה כאל אחד בתאולוגיה הישראלית (Cross 1973)‏.

נוכחותו של אל בכתובות הנגב משמעותית משתי סיבות. ראשית, היא מאשרת שהנגב היה אתר של פעילות דתית רצינית, המכוונת אל הדמויות האלוהיות המרכזיות של העולם השמי הקדום, ולא רק אזור שולי של פולחן מזדמן. שנית, השם אל טמון ממש בשם העם ישראל: שמו של העם שאת אלוהיו מזמנות כתובות אלו מכיל בסופו את שם האל. תהא משמעותו המקורית של הצירוף ישרא-אל אשר תהא — לרוב מתורגם כ“מי שנאבק עם אלוהים” או “אל מולך” — בני העם קראו לעצמם בזיקה ישירה אל אל, והאל אשר שמו מופיע על סלעי הנגב הוא אותו אל אשר את שמו נשאו.

סיכום: הנגב כעריסה הדרומית של השם האלוהי

כתובות יה ואל במדבר הנגב מתכנסות אל טענה שהיא אפיגרפית ותאולוגית כאחת: שהשמות האלוהיים המרכזיים בדת ישראל כבר היו בשימוש כתוב בנגב עד 1400 לפנה”ס, בתחום המזוהה עם השבט המדייני, באזור שהמסורת המקראית עצמה מזהה כמוצאו הגאוגרפי של אלוהי ישראל. שירת דבורה — מן השירים העתיקים ביותר במקרא — מתעדת כי אלוהי ישראל “בצאתו משעיר”, “צעד משדה אדום” (שופטים ה, ד–ה): האל בא מן הדרום, מאותו תחום ממש שבו נחרתו שמות אלו באבן.

השערת המדיינים או הקינים (Midianite hypothesis) — ההצעה שעבודת יהוה חדרה אל המסורת הישראלית דרך מגעו של משה עם יתרו, הכוהן המדייני, בדרום המדברי — נדונה זה זמן רב על יסוד עדות טקסטואלית בלבד. כתובות הנגב מוסיפות לדיון זה ממד חומרי: עדות מוחשית לכך שקהילה בתחום ההוא ממש חרתה את הצורה המקוצרת של השם האלוהי על סלע ועל מצבה מקודשת, מאות שנים לפני שהסיפור המקראי הקנוני ממקם אותו במרכז דת ישראל (Albright 1966; Harris & Hone)‏.

אלו הם השמות הכתובים העתיקים ביותר של אלוהי ישראל שזוהו עד כה. הם לא נכתבו בארמון או במקדש. הם נחרתו על סלע מדברי ועל אבן מקודשת, בידי קהילות שחיו בנוף שהמסורת המקראית זכרה כמקום שממנו בא אלוהיהם לראשונה. השם קדם לכתוב. המדבר אחז בו ראשון.

© כל הזכויות שמורות. אין לפרסם, לשדר, לכתוב מחדש או להפיץ חומר זה, כולו או חלקו, ללא אישור מפורש בכתב מאת negevrockart.co.il

יהודה רוטבלום