שמש שלא ניתן לסמוך עליה
בעיני אנשי העולם העתיק, השמש הייתה גרם השמים המשמעותי ביותר, אך גם הפגיע ביותר. התנהגותה – זריחתה, שקיעתה, התמעטות אורה והיעלמותה – מעולם לא נתפסה כמובן מאליו. שום אירוע שמשי לא עורר חרדה כה עמוקה כמו "השמש הנעלמת" של החורף: הצטמצמות שעות האור ככל שהשמש הנמיכה את מסלולה לעבר האופק. תופעה זו לא פורשה כסדירות אסטרונומית גרידא, אלא כמתקפה אקטיבית – כוח עוין, נסתר, הגורר את השמש מן השמים, ללא ערובה כי היא תשוב ותופיע.
חרדה זו חזרה על עצמה במחזוריות יומיומית. השמש השוקעת, העטורה בגוונים אדמדמים, נתפסה כפצועה – זו הייתה עדות לכך שהשמש נמצאת במאבק מתמיד עם כוחות עוינים, מאבק שאינו פוסק עם דעיכת היום אלא נמשך לאורך הלילה כולו. אין מדובר באמונה טפלה מבודדת, אלא בנדבך מבני בתפיסת הזמן של קהילות קדומות. דאגה קיומית זו באה לידי ביטוי כמעט בכל ערוץ העומד לרשותנו – מטקסטים עתיקים וטקסים ועד לציורים שנחרתו על סלעי המדבר.
חרדה המתועדת בכל תרבות
פולחן השמש היה כמעט אוניברסלי, וכפי שמתברר, כך הייתה גם החרדה להעלמות השמש. בני האדם הקרינו את פחדיהם הקדמוניים מפני מוות, אנטרופיה (Entropy) וקריסה חברתית על המחזור השמיימי. אם השמש – הכוח העוצמתי ביותר ביקום הנראה – עלולה הייתה להיות מאוימת על ידי החשכה או הכאוס, הרי שהאנושות כולה קיימה את חייה במצב מתמיד של שבריריות ואי-ודאות.
במצרים העתיקה, אל השמש עלה מדי לילה על ספינת השמש כדי לשוט בעולם השאול, כשהוא נעול במאבק נצחי נגד אפופיס (Apophis), נחש הכאוס המשתרך בחשכה. שחר של יום חדש לא היה מובטח; הוא נתפס כניצחון, המתחדש מדי בוקר, על האפשרות שכוחות הכאוס ינצחו. האגיפטולוג פ' לה פאג' רנוף (P. Le Page Renouf), אשר תרגם את ספר המתים (Book of the Dead), תיאר את המאבק הזה בין אור לחושך כדרמה המכוננת של המחשבה הדתית המצרית, המתרחשת בכל קנה מידה, מן השמים ועד הארץ. בדומה, הפסיכולוג קארל יונג (Carl Jung), שסקר מוטיב זה בתרבויות שונות, טען כי השמש שרדה כארכיטיפ (Archetype) האב-אל העוצמתי ביותר של האנושות, דווקא משום שהיא ייצגה כוח שהמאבק היומיומי שלו כנגד כיליון היה גלוי לכל עין.
העדות המשכנעת ביותר לכך שהפחד הזה היה מוחשי, חוזר ונשנה וזכה למענה אקטיבי, היא התגובה לאמצע החורף המתועדת במסורות שונות. מקורות בבליים ומצריים מתארים לפידים שהוצתו לאורך לילות החורף הארוכים כדי לזרז את סיומה של תקופת החשכה; פולחנים שמשיים ציינו את רגע ההיפוך – כאשר נסיגת השמש סוף סוף נעצרה והתהפכה – כלידת השמש עצמה, תהליך שנחגג על ידי נשיאת אור חדש ברחובות ,בצורת תינוק, בחצות הלילה.
בין אם באמצעות מדורות, קרבות פולחניים מבוימים, או קשתים שירו חצים לעבר השמיים כדי לחזק שמש הנמצאת בדעיכה – טקסים אלו בוצעו בכנות מוחלטת בשני חצאי כדור הארץ. מכוח המכניקה הבלתי נמנעת של הגיאומטריה המסלולית, הם תמיד "פעלו". השמש זרחה במזרח שוב, ובכך איששה למעשה את הטקס וחיזקה את מערכות האמונה עצמן שהובילו ליוזמה מלכתחילה.
מתן דקדוק חזותי לפחד חסר מילים
טקסטים וטקסים ניחנו ביכולת לתאר את הפחד הזה, אך אמנות הסלע לא – היא חסרה את אוצר המילים הדרוש כדי לבטא חרדה מופשטת שכזו. תחושה היא אינסופית וחסרת צורה, בעוד שחריתה חייבת להיות בעלת קצוות מוגדרים. גישור על פני פער זה דרש מערך ספציפי של מוסכמות: דקדוק חזותי המסוגל להפוך את הנסתר לבר-קריאה. מספר שיטות חוזרות ונשנות מופיעות בציורי הסלע שמראות לנו איך התמודדו חרתי הנגב עם בעיה זו. הדקדוק מארגן את מה שעשוי היה להיראות כאוסף של מוטיבים לא קשורים, לכדי תגובה אחת מהימנה אשר מתארת את הפחד מהעלמות השמש.
היעל כסמל השמש. בהקשר של אמנות הסלע בנגב, היעל ibex מייצג את השמש. סמל היעל נגזר מקבוצת הכוכבים סביב אוריון – המקבילה השמיימית של האל המצרי אוזיריס המגלם מחזוריות, פריון והתחדשות. חלק מציורי הסלע של מציגים את היעל במקום השמש; הופעתו בציור, בייחוד בהקשרים המעידים על החרדה מהיעלמות השמש, ממחישה את האירוע לצופה.
קונפליקט כמוסכמה בסיסית. איור 2 מציג שלוש ציורי סלע המתארים את אותו נושא: יעל – סמל השמש – מותקף על ידי נחש מפותל. דימוי זה מייצג התאמה ישירה למיתוס המצרי של רע (Ra), אל השמש. על פי המיתוס, האל רע שט מדי לילה דרך עולם השאול כדי לאפשר את התחדשות השמש. במהלך מסע זה, נחש ענק בשם אפופיס תוקף באופן עקבי את ספינת השמש, אם כי אין ביכולתו לעצור את התקדמותו של רע.
היפוך כסימן למשבר. הפיכת דמות על פניה – או היפוך כיוונה הסטנדרטי – מסמלת בעקביות מוות, תרדמה או מצב של השעיית פעולה, ולא רק גיוון סגנוני. זהו אמצעי דחוס ועוצמתי לחרות את התפיסה כי "ישות זו חדלה לתפקד", ללא צורך בטקסט נלווה.
איור 3 מציג סצנה דרמטית שבה נחש דמוי דרקון תוקף את היעל בזרם של אש. האמן משתמש כאן בטכניקת ההיפוך: בציור סלע זה מופיע , למעלה, יעל הפוך בקרבת השמש. זה מאותת לצופה בציור שהסדר הקוסמי קרס, ומציין בזאת כי השמש עצמה כילתה את חייה כתוצאה ישירה מהתקפת הנחש. אמנות סלע זו ממחישה כיצד החרת הסביר תרחיש להיעלמות השמש.
הרכבה (Compositing) כדרך להפוך את הלא-נודע לנראה. איום שנתקלים בו רק באמצעות הסקה לוגית אינו בעל צורה קבועה. פתרון אחד הוא היברידיות (ראה איור 4): שילוב מאפיינים ממספר חיות מסוכנות ידועות לכדי דמות מורכבת אחת, כך שהתוצאה נקראת כמסוכנת מעצם השיוך המצטבר, אף על פי שאף חיה במציאות אינה נראית כך. ה"מושחושו" (Mušḫuššu) המסופוטמי, שלו גוף נחש עם גפיים של חתול ועוף, הוא דוגמה מתועדת ללוגיקה עיצובית מסוג זה בדיוק.
מסגור פעולה. השמת דמות אנושית או דמוית-אדם בעיצומו של מאבק אקטיבי במצב מאיים, הופכת דימוי סטטי של אימה לסצנה עם נרטיב משתמע: איום שנענה ולא רק כזה שסובלים אותו.
איור 5 מציג סצנה מורכבת הכוללת שד בעל קרניים ובן לוויתו, משמאל, הם חוטפים את השמש ממסלולה. יחד הם מנסים להעמיס את השמש על יצור דמוי סוס שיישא אותה משם. יצור זה, המתאפיין בגוף מאורך, אוזניים קצרות ופרסות מעוגלות, דומה מאוד ל"מושחושו" המסופוטמי. בצד שמאל למטה, עקבת רגל footprint שמסמלת שער; גודלו הקטן מרמז כי זהו "שער השקיעה". משמעות הדבר היא שהשמש – הדיסק המוחזק על ידי בן לוויתו של השד – נתפסת ברגע הפגיע ביותר שלה, שהוא רגע השקיעה. הנקודות בצד ימין מייצגות את הכאוס שהשתחרר עקב שיבוש שמיימי זה.
חזרתיות כגורם מעצים. במקום שבו סימון בודד עשוי לתעד תצפית, סדרה חוזרת של מוטיבים כמו: – נחשים רבים, שדה של דמויות קטנות – מעבירה את הרישום מתיעוד להדגשה: דרך יעילה לסמן ש"נושא זה חשוב יותר" מבלי לשנות את אוצר המילים הבסיסי.
איור 6 משמש כדוגמה משכנעת לשימוש בחזרתיות. הסצנה מציגה מוטיב בודד הכולל חיה – השונה מיעל או מסוס – הנושאת את השמש. שני סגנונות חריתה ניכרים בסצנה זו מרמזים כי אנשים שונים תרמו להרכב הציור, דבר המשקף דאגה משותפת לגורל השמש.
הפחד מופיע בהרבה צורות
האתרים הקדושים בנגב משמרים גם ממצאים פיזיים לחריתות: נמצאו סוג של במות עגולות מלאות אבנים בצורת שמש, אשר על פי ד"ר עוזי אבנר, מהוות חלק משמעותי מאתרי הפולחן המתועדים באזור. בהר כרכום תיעד פרופ' עמנואל ענתי ארבע במות כאלה עם סימני שריפה ברורים וללא שרידי בעלי חיים, מה שמערער על תפקודן כבמות לקורבנות ומצביע על עקביות עם פולחן שמשי מבוסס אש. אש שהוצתה על הקרקע וחנית שהוטחה לעבר שמש מאוימת הם אותה תגובה בשתי צורות שונות – אחד מבוצע בפעולה, ואחד נחרת באבן.
סיכום
בשימוש שיטה זו אין צורך בפיענוח מדויק של הציור כדי להפיק מכך תועלת. ערכו הוא מתן שם לפחד עצמו – השמש הנעלמת, שמתרחש מדי לילה ומדי חורף. כל תרבות עתיקה הותירה אחריה תיעוד – והערך של מתן שמות – קונפליקט, היפוך, הרכבה, חזרתיות ומסגור פעולה – לתאןר הציור הוא בכך שהם מספקים אוצר מילים משותף לפענוח ציורי סלע שתוכנם הנרטיבי נותר אך לא ודאי, מבלי להתיימר לוודאות גדולה יותר מכפי שהראיות תומכות. החרתים בנגב עשו בציור, בבל עשתה באש, ורומא עשתה בטקס: הם לקחו חרדה עתיקה ואוניברסלית והעניקו לה, ציור אחר ציור, צורה שניתן סוף סוף להבינה.
ביבליוגרפיה
Anati, Emmanuel. 1986. The Mountain of God: Har Karkom. New York: Rizzoli.
Avner, Uzi. 2023. “Prehistoric Cult Sites along the Desert Roads.” Religions 14(12): 1472.
Jung, Carl G. 1912. Symbols of Transformation. Princeton: Princeton University Press.
Le Page Renouf, Peter. 1904. The Egyptian Book of the Dead. London: Society of Biblical Archaeology.
© כל הזכויות שמורות. אין לפרסם, לשדר, לשכתב או להפיץ חומר זה במלואו או בחלקו ללא אישור בכתב מ- negevrockart.co.il
יהודה רוטבלום
