מסע השמש בספינה: קוסמולוגיה עתיקה באמנות סלע של הנגב

מסע השמש בספינה: קוסמולוגיה עתיקה באמנות סלע של הנגב

בכל בוקר השמש זורחת ובכל ערב היא שוקעת. אלה הם האירועים הצפויים ביותר בטבע, ועם זאת עבור התודעה העתיקה הם הציבו את השאלה הקוסמולוגית הדחופה ביותר: לאן הולכת השמש בלילה? התשובה שפיתחו המצרים לאורך אלפי שנות הגות תיאולוגית הייתה מדויקת ומקיפה. השמש אינה פשוט נעלמת, אלא יורדת לעולם התחתון (Duat), עולה על ספינת לילה, שטה בחשכת הלילה, נאבקת בנחש הכאוס המנסה לעצור אותה, ומופיעה מחדש בזריחה. הזריחה היומית אינה דבר מובן מאליו, אלא הישג — תוצאה של מאבק לילי מתמיד שתוצאותיו אינן מובטחות מראש (Hornung 1999; Wilkinson 2003).

מיתוס זה, המהווה את אחד הנרטיבים הקוסמולוגיים המפותחים ביותר בעולם העתיק, הגיע גם למדבר הנגב. נוכחותו בחריתות אמנות הסלע של הלבנט הדרומי היא נושאו של מאמר זה. ציורי הסלע הנדונים כאן אינם שואלים מוטיבים מצריים בדרך כללית; הם מקודדים יסודות ספציפיים של המיתוס השמשי — כלי השיט התאומים, הנחש הכורך אותם, סימן הצלב השמשי, שערי השחר והשקיעה, ושלושת שלבי זהות השמש — בדיוק קומפוזיציוני המעיד על מעורבות עמוקה עם המסורת הקוסמולוגית המצרית.

המיתוס השמשי: המסגרת הקוסמולוגית של מצרים

באמונה המצרית העתיקה, מסע השמש מתואר כמחזור קבוע המורכב משתי ספינות משלימות. במהלך היום, נע האל רע (Ra) בכיפת השמים בספינת היום, המכונה מנדג'ת (Mandjet) — כלי שיט המסמל אור, סדר ושלטון גלוי. עם רדת הערב, עובר האל לספינת הלילה, המכונה מסכתת (Mesektet), ויורד אל עולם השאול, שבו עוברת השמש בחשכה. ספר האמדואט (Amduat) מתאר מסע לילי זה ומחלק אותו לשנים-עשר שלבים, המקבילים לשתים-עשרה שעות הלילה, כאשר כל שעה מתאפיינת באזור גאוגרפי, בתושבים ובסכנות ייחודיים (Hornung 1999; Allen 2005). חרתי הסלע במדבר חרתו סמלים קוסמיים אלו על גבי הסלע, ובכך העניקו ביטוי חזותי מוחשי למחזוריות הטבע באמצעות אמנות סלע מורכבת ומרהיבה.

'טקסטי הארון' (Coffin Texts) מנסחים את הדואליות של שני כלי השיט. לחש 335 קובע: "הוא שט בשמים ביום בספינת המיליונים, ובלילה הוא נוסע בממלכה התחתונה בספינת החשכה." 'ספר המתים' מעניק לאותה דואליות מטפורה גופנית בולטת: "עינך הימנית היא ברק הלילה של ספינת השמש; עינך השמאלית היא ברק היום של ספינת השמש." יום ולילה אינם תופעות נפרדות אלא שתי עיניים של ישות אחת — המחזור השמשי הנגלה כאחדות גופנית.

צורתה הפיזית של ספינת השמש חיזקה את תפקידה הקוסמולוגי. גופה היה דק ומעוקל בסימטריה בשני קצוותיו — צורה שהזכירה את הברבור הגולש באופק, השווה ביכולתו לנוע במים ובאוויר. זו לא הייתה העדפה אסתטית אלא הצהרה תיאולוגית: כלי השיט נבנה לנווט הן בממלכות השמימיות והן בממלכות התחתונות חייב לגלם את הכושר לשתיהן.

במרכז המסע הלילי עמד העימות עם אפופיס (Apophis), נחש הכאוס שסלסוליו הקיפו את נתיב השמש ומטרתו הייתה למנוע מהשמש להשלים את מסעה ולזרוח שנית. המאבק בין רע לאפופיס ייצג את המתח היסודי של הקוסמוס — סדר (Ma'at) מול כאוס, חידוש מול כיליון. שמירת הסדר הייתה תלויה בניצחונו של רע המתחדש בכל לילה, ללא יוצא מן הכלל, כל עוד העולם קיים (Assmann 2001; Frankfort 1948).

פנל הספינה התאומה: נחש, שמש ומתח קוסמי

ציור הסלע מתאר שתי ספינות הפוכות — כלי השיט של היום וכלי השיט של הלילה במעברם הליל. הספינות קשורות יחד בנחש גלי התוקף בו-זמנית את הספינה הגדולה הנושאת את השמש וגורר את הכלי הקטן דרך העולם התחתון. הקומפוזיציה אינה חיקוי רפוי של נושאים מצריים, אלא דיאגרמה של ההיגיון המבני של המיתוס השמשי, מנוסחת בשפה החזותית הממצה של חרתי הנגב.

היפוך שתי הספינות הוא הבחירה הפורמלית המשמעותית הראשונה. כלי שיט הפוך באוצר המילים האייקונוגרפי של המזרח הקדום מסמן את שלב העולם התחתון של המסע — הכלי מתהפך כשהוא יורד למים האפלים שמתחת לאדמה. שתי הספינות כאן הפוכות, וממקמות את הקומפוזיציה כולה בתוך הרישום הלילי: זהו המפגש בעולם התחתון, רגע הסכנה המרבית והמשמעות הקוסמולוגית העמוקה ביותר.

תפקיד הנחש במערך חזותי זה מורכב יותר מאויבות פשוטה. הוא חוצה את נתיב השמש ותוקף את ספינת היום, אך בו-זמנית הוא מושך את הספינה הקטנה דרך עולם השאול. הנחש מתפקד הן כאויב והן ככוח מניע: אותו כוח המאיים לעצור את הזריחה הוא גם הכוח הדוחף את כלי השיט הלילי קדימה. פרדוקס זה אינו טעות של חרתי הסלע, אלא ביטוי מדויק לתפיסה הדתית המצרית לפיה אי-סדר וסדר תלויים זה בזה באופן מבני — כך שהתמודדות השמש הלילית עם אפופיס (Apophis) היא חלק הכרחי בהתחדשות השמש (Assmann 2001).

השמש עצמה מסומנת בצלב — סמל שמש נגבי סטנדרטי הנגזר מדמות שמש מופשטת. נוכחותו על הספינה הגדולה מזהה אותה בבירור כספינת היום, נושאת האל רע, גם בתוך הסצנה הלילית.

הקשת היומית: שלוש זהויות השמש

התיאולוגיה המצרית לא תפסה את השמש כישות בודדת וקבועה הנעה בשמים, אלא ייחסה זהויות אלוהיות מובחנות לכל שלב של הקשת היומית: חפרי (Khepri) בשחר, רע בצהריים, ואטום (Atum) בשקיעה. כל זהות ביטאה היבט שונה של כוח שמשי, ויחד הן היוו שלושה פנים של מציאות אחת — השמש כפי שהיא נוצרת, שולטת ומשלימה את מסעה.

במבט מעמיק, השמש יוצגה בשלושה היבטים משלימים של קיומה היומי. חפרי (Khepri), אל השחר בדמות חיפושית זבל, סימל התהוות ובריאה עצמית. רע (Ra), האל השולט בשיא השמים בצהריים, ביטא את כוחו המלא של האור. אטום (Atum), הבורא הזקן המזוהה עם האופק המערבי, גילם השלמה ונסיגה. עם שקיעתה, השמש חוזרת למצב של כוח טמון שממנו תיוולד מחדש בשחר הבא (Wilkinson 2003; Frankfort 1948).

חריתת הנגב מתרגמת תיאולוגיה תלת-שלבית זו לצורה חזותית סכמטית. עיגול המסמל את השמש מחובר בקו רציף המתחקה על קשתה בשמים. שני שערים מסמנים את גבולות המסע הנראה: שער הזריחה ושער השקיעה. שער הזריחה גדול בצורת עקבת רגל בולטת בדגש על עובי מתארו — סימן לנוכחות שמשית המכריזה על עצמה בעוצמה רגעית של לידה. שער השקיעה קטן יותר, ועקבת הרגל שלו מצומצמת — קידוד של נסיגה מבוקרת.

סיכום

שני ציורי הסלע שנדונו כאן מדגימים הבנה מעמיקה של הקוסמולוגיה המצרית. החרתים לא רק ציטטו מוטיבים, אלא קלטו את הטיעון הקוסמולוגי המורכב שמאחוריהם ומצאו את האמצעים החזותיים המינימליים כדי להביע אותו מחדש ברישום הסכמטי. גרסאות הנגב אינן עותקים, אלא עיבודים עצמאיים שנעשו על-ידי מי שחשב בעזרת הקוסמולוגיה, ולא רק העתיק אותה. מה שנרת כאן הוא בסופו של דבר אותה טענה שהופיעה על קירות קברי המלכים במצרים: שהזריחה אינה מובנת מאליה, שהשמש זקוקה לעזרה בלילה, ושהקוסמוס תלוי במאבק מתחדש ללא הפסק במי החשכה.

© כל הזכויות שמורות. חל איסור לפרסם, לשדר, לשכתב, או להפיץ חומר זה כולו או חלקו ללא אישור בכתב מאת negevrockart.co.il

יהודה רוטבלום