מסע השמש בספינה: קוסמולוגיה עתיקה בציורי סלע של הנגב

כיצד חרטו חורטי מדבר הנגב את המיתוס השמשי המצרי — ספינת היום, ספינת הלילה, הנחש, ושלושת פניה של השמש — על סלעי המדבר

בכל בוקר השמש זורחת. בכל ערב היא שוקעת. אלה שני האירועים הצפויים ביותר בטבע, ועם זאת עבור התודעה העתיקה הם הציבו את השאלה הקוסמולוגית הדחופה ביותר: לאן הולכת השמש בלילה? התשובה שמצרים פיתחה לאורך אלפי שנות הגות תיאולוגית הייתה מדויקת, נרטיבית, ושלמה קוסמולוגית. השמש אינה פשוט נעלמת. היא יורדת לעולם התחתון, עולה על ספינת לילה, שטה שתים-עשרה שעות בחשכה, מתעמתת עם נחש הכאוס שמנסה לעצור אותה, ומופיעה מחדש בזריחה. הזריחה היומית אינה דבר מובן מאליו. היא הישג — תוצאת מאבק לילי שתוצאותיו אינן מובטחות עד שהן מתרחשות (Hornung 1999; Wilkinson 2003).

מיתוס זה, אחד הנרטיבים הקוסמולוגיים המפותחים ביותר של העולם העתיק, הגיע למדבר הנגב. נוכחותו בחריתות ציורי הסלע של הלבנט הדרומי היא נושאו של מאמר זה. הפנלים הנדונים כאן אינם שואלים מוטיבים מצריים בדרך כללית. הם מקודדים יסודות ספציפיים של המיתוס השמשי — כלי השיט התאומים, הנחש הקושר אותם, סימן הצלב השמשי, שערי השחר והשקיעה הא-סימטריים, שלושת שלבי זהות השמש לאורך קשתה היומית — בדיוק קומפוזיציוני המעיד לא על היכרות מקרית אלא על מעורבות מעמיקה עם המסורת הקוסמולוגית המצרית.

המיתוס השמשי: המסגרת הקוסמולוגית של מצרים

באמונה המצרית, מסעה של השמש לא היה מסע אחד אלא מחזור מובנה של שתי מעברות משלימות. ביום, רע נסע ברחבי השמים הנראים במנדג'ת, ספינת היום — כלי השיט של אור, סדר, וכוח אלוהי גלוי. בלילה הוא עבר למסכתת, ספינת הלילה, וירד לדואט, העולם התחתון שדרכו עברה השמש בחשכה לפני הופעתה המחדשת בבוקר. האמדואט ממפה מסע לילי זה בשנים-עשר חלקים המקבילים לשתים-עשרה שעות הלילה, כל אחד עם גיאוגרפיה, תושבים, וסכנות משלו (Hornung 1999; Allen 2005).

טקסטי הארון מנסחים את הדואליות של שני כלי השיט בתמציתיות מאפיינת. לחש 335 קובע: ״הוא שט בשמים ביום בספינת המיליונים, ובלילה הוא נוסע בממלכה התחתונה בספינת החשכה.״ ספר המתים (פרק 151) מעניק לאותה דואליות מטפורה גופנית בולטת: ״עינך הימנית היא ברק הלילה של ספינת השמש; עינך השמאלית היא ברק היום של ספינת השמש.״ יום ולילה אינם שני תופעות נפרדות אלא שתי עיניים של אותו ישות — המחזור השמשי הנגלה כאחדות גופנית.

צורתה הפיזית של ספינת השמש חיזקה את תפקידה הקוסמולוגי. גופה היה דק ומעוקל סימטרית בשני קצוותיו — צורה שהזכירה את הברבור הגולש באופק, שווה ביכולתו במים ובטיסה. זו לא הייתה העדפה אסתטית. זו הייתה הצהרה תיאולוגית: כלי שיט שנבנה לנווט הן בממלכות השמימיות והן בתת-קרקעיות חייב להיות מגלם את הכושר לשתיהן. צורת ספינת השמש הכריזה על טווחה עוד לפני שנעה.

במרכז המסע הלילי עמד העימות עם אפופיס, נחש הכאוס שסלסוליו הקיפו את נתיב השמש ומטרתו הייתה למנוע מהשמש להשלים את מעברה ולזרוח שנית. המאבק הלילי בין רע לאפופיס לא היה קרב בין כוחות שווים. זו הייתה המתח היסודי של הקוסמוס — סדר מול כאוס, חידוש מול כיליון, אור הבוקר מול הלילה הצמיתי שהיה נגרם אם אפופיס היה מנצח. שמירת הסדר הקוסמי, מַעַת, הייתה תלויה בניצחונו של רע המתחדש בכל לילה, ללא יוצא מן הכלל, כל עוד העולם קיים (Assmann 2001; Frankfort 1948).

פנל הספינה התאומה: נחש, שמש, ומתח קוסמי

הפנל המרכזי של מאמר זה (איור 2) מתאר שתי ספינות הפוכות — כלי השיט של היום וכלי השיט של הלילה של המיתוס השמשי המצרי — הקשורות יחד בנחש גלי המתקיף בו-זמנית את הספינה הגדולה הנושאת את השמש וגורר את הכלי הקטן דרך העולם התחתון. הקומפוזיציה אינה אחייה רופפת של נושאים מצריים. היא דיאגרמה של ההיגיון המבני של המיתוס השמשי, מנוסחת בשפה החזותית הממוזערת של מאגר הנגב.

היפוך שתי הספינות הוא הבחירה הפורמלית המשמעותית הראשונה. כלי שיט הפוך באוצר המילים האייקונוגרפי של המזרח הקדום ומסורות הודו-אירופיות מסמן את שלב העולם התחתון של מסע — הכלי הפוך כשהוא יורד למים האפלים שמתחת לאדמה. שתי הספינות כאן הפוכות, ממקמות את כל הקומפוזיציה בתוך הרישום הלילי: זהו המפגש הלילי, מעבר הדואט, רגע הסכנה המרבית והמשמעות הקוסמולוגית המרבית.

תפקיד הנחש בקומפוזיציה זו מורכב יותר מאנטגוניזם פשוט. הוא חוצה את נתיב השמש ותוקף את הספינה הגדולה הנושאת את השמש — ממלא את תפקידו הצפוי כסוכן הכאוס המתנגד למעבר השמש. אולם בו-זמנית הוא גורר את הכלי הקטן, מושכו דרך העולם התחתון. הנחש הוא גם אויב וגם, פרדוקסלית, כוח מניע: אותה עוצמה המאיימת למנוע את הזריחה גם מניעה קדימה את הכלי הלילי. פרדוקס זה אינו בלבול בהבנת החורט. הוא ביטוי מדויק של התובנה התיאולוגית המצרית שכאוס וסדר אינם פשוט מנוגדים אלא תלויים זה בזה מבנית — שהתמודדות השמש הלילית עם אפופיס היא מרכיב הכרחי של החידוש שהיא מייצרת, ולא רק מכשול לו (Assmann 2001).

השמש עצמה מסומנת בקומפוזיציה בצלב — סמל השמש הנגבי הסטנדרטי, הנגזר מדמות ציפור בטיסה בכנפיים פרושות, הכנפיים המורחבות יוצרות את הסרגל האופקי והגוף את הסרגל האנכי. צלב שווה ציפור שווה שמש: שקילות מקוצרת שמאגר הנגב משתמש בה בעקביות. נוכחותו על הספינה הגדולה מזהה ללא ספק את אותו כלי כספינת היום, נשא רע, גם בתוך הסצנה הלילית של מסמכו.

הקשת הדיורנלית: שלוש זהויות השמש

התיאולוגיה השמשית המצרית לא תפסה את השמש כישות בודדת קבועה הנעה פשוט ברחבי השמים. היא ייחסה זהויות אלוהיות מובחנות לכל שלב של הקשת הדיורנלית, מבינה את יום השמש כנרטיב תיאולוגי עם שלושה דמויות: חפרי בשחר, רע בצהרים, אטום בשקיעה. כל זהות ביטאה היבט שונה של כוח שמשי, ויחד הן היוו לא שלושה אלים אלא שלושה פנים של מציאות אחת — השמש כפי שנעשית, שולטת, ומשלימה.

חפרי, אל ראש חיפושית השחר, גלם התהוות, בריאה עצמית, ורגע ההיוולדות הראשון — השמש מגלגלת את עצמה מעל האופק כפי שהחיפושית מגלגלת כדור הזבל שלה על פני האדמה, מייצרת חיים מאפס. רע, השולט בשיא, ייצג את השמש בכוחה הגלוי המלא: עיקרון הסדר של הקוסמוס, יסוד המלוכה, מקור האור והחום בעוצמתם הגדולה ביותר. אטום, הבורא הזקן של האופק המערבי, גלם השלמה ונסיגה — השמש חוזרת לתנאי הפוטנציאל שממנו תשאב אותה חפרי שוב בשחר הבא (Wilkinson 2003; Frankfort 1948).

חריטת הנגב (איור 3) מתרגמת תיאולוגיה תלת-שלבית זו לצורה חזותית סכמטית באינטליגנציה קומפוזיציונית ראויה לציון. עיגול — השמש — מחובר בקו רציף המתחקה על קשתו בשמים. ספינת השמש בצורת U משמאל לקומפוזיציה מספקת את הכלי. שני שערים מסמנים את גבולות המסע הנראה: שער הזריחה באופק המזרחי ושער השקיעה באופק המערבי. ההבדל בין הצגותיהם הוא המפתח למשמעות הפנל.

שער הזריחה גדול, מוצג בדגש, ומסומן בעקבת רגל בולטת — נוכחות שמשית המכריזה על עצמה בעוצמה, רגע חפרי, התהוות לתוך העולם בכל תוקפה. שער השקיעה קטן במיוחד, מתארו דק יותר, עקבת הרגל שלו מצומצמת. א-סימטריה זו אינה תאונת שרטוט. היא מקודדת את ההבחנה התיאולוגית בין חפרי לאטום: הזריחה היא התהוות נחרצת, השקיעה נסיגה מבוקרת, אותה עוצמה המתמעטת לסף העולם התחתון. החורט השתמש בדקדוק של קנה מידה ומשקל קו כדי לבטא את מה שהמצרים ביטאו דרך עיבוד אייקונוגרפי: השמש אינה מסיימת את יומה באותה עוצמה שבה החלה אותו.

בין שני השערים, השמש מתחקה על קשתה דרך הצהרים — שלב רע, רגע הכוח המרבי המתואר כאן פשוט כשמש בנקודתה הגבוהה ביותר לאורך הקו הרציף. הקומפוזיציה אינה צריכה לתייג את שלביה. הקשת עצמה מקודדת את הנרטיב: עלייה, שיא, ירידה. שלוש הזהויות נוכחות לא כדמויות מוזכרות אלא כמיקומים לאורך קו שגם מתאר וגם מבצע את התיאולוגיה שהוא מדגים.

סיכום

שני פנלי הנגב שנדונו כאן — קומפוזיציית הנחש עם ספינה תאומה וקשת הדיורנל עם שעריה הא-סימטריים — מדגימים משהו משמעותי יותר מהיכרות עם דמיוני שמש מצריים. הם מדגימים הבנה שלהם: ההיגיון המבני של שני הכלים, תפקיד הנחש הפרדוקסלי כגם אויב וגם נהג, התיאולוגיה התלת-שלבית של זהות השמש היומית, הקידוד הפורמלי של אנרגיה בקנה מידה. הצופה שחרט פנלים אלה לא ראה בלבד מוטיבים מצריים. הוא קלט את הטיעון הקוסמולוגי שמאחוריהם ומצא את האמצעים החזותיים המינימליים כדי להביע אותו מחדש ברישום הסכמטי הנגבי.

השאלה שפנלים אלה מציבים בפני חוקרים אינה האם השפעה מצרית נוכחת — ברור שכן — אלא באיזו עומק היא פעלה. גרסאות הנגב אינן עותקות. הן עושות בחירות השונות מהמקוריות המצריות: תפקידו הכפול של הנחש מוצג בחריפות גדולה יותר מאשר ברוב הייצוגים המצריים; א-סימטריית שני השערים באיור 3 משיגה דרך כלכלה פורמלית את מה שהמצרים השיגו דרך עיבוד אייקונוגרפי. אלה הם עיבודים שנעשו על-ידי מישהו שחשב עם הקוסמולוגיה, לא רק ציטט אותה.

מה שחרטו חורטי הנגב בפנלים אלה הוא בסופו של דבר אותה הטענה שמצרים חרטה על קירות כל קבר מלוכה: שהזריחה אינה אוטומטית, שהשמש זקוקה לעזרה בלילה, ושהקוסמוס תלוי במאבק המתחדש ללא הפסק, בכל לילה, במי החשכה שמתחת לעולם. הם אמרו זאת בפחות סימנים. הם התכוונו בדיוק לאותו הדבר.

© כל הזכויות שמורות. חל איסור לפרסם, לשדר, לשכתב, או להפיץ חומר זה כולו או חלקו ללא אישור בכתב מאת negevrockart.co.il

יהודה רוטבלום