חריתה של סירה וספינה באמנות הסלע: מסע השמש והנשמות
ספינה חרותה בסלע המדבר היא סתירה מכוונת. אין כאן מקור מים שניתן לשוט בו, והים הקרוב ביותר מרוחק מהלך ימים אחדים. כל מתבונן בחריתות אלו, קדום או בן זמננו, מבין מיד שאין כאן כלי שיט ממשי — בדיוק כפי שאין במדבר מים ממשיים. הספינה כאן היא סמל קוסמולוגי, והמים שבהם היא משייטת הם המדיום הבלתי נראה של העולם הבא: האוקיינוס התת-קרקעי שבו עוברת השמש בכל לילה, ושבו עוברת הנפש בשעת המוות. לחרות ספינה במדבר פירושו לטעון טענה של ממש על מבנה היקום — שמתחת לפני השטח הצחיחים משתרע ים, שאפשר לחצות אותו, ושכלי השיט החוצה אותו נושא גם את הנפטרים וגם את השמש הגוועת, אל אותו היעד בדיוק.
מקבילות בין-תרבותיות וקוסמולוגיית השמש
הספינה ככלי מעבר קוסמי היא אחד המוטיבים הנפוצים ביותר באיקונוגרפיה (Iconography) הדתית הקדומה, והיא מתועדת ממצרים ועד סקנדינביה, מן הלבנט ועד הים האגאי. התמדתה בתרבויות מגוונות כל כך אינה משקפת שאילה תרבותית בלבד, אלא היגיון קוסמולוגי משותף: היקום בנוי על מים, והמים מחייבים כלי שיט כדי לחצותם. האוקיינוס של השאול, שאליו יורדת השמש בכל לילה, אינו רק רטוב — הוא המדיום של ההתמרה, המרחב שבו השמש המתה הופכת לשמש הנולדת מחדש, ושבו הנפש המתה הופכת לנפש המתחדשת (Hornung 1999; Kaul 1998).
בדת הקבורה המצרית עוצבה קוסמולוגיה זו בדייקנות יוצאת דופן. טקסטי הארון המצרי (Coffin Texts) מתארים בפירוט את מסעה הלילי של סירת השמש בדואת (Duat) — את נתיבה, צוותה, מכשוליה ויעדה. סירות העץ בגודל מלא שנקברו לצד פירמידת ח'ופו בגיזה לא היו מחווה סמלית בלבד. הן היו אספקה תפקודית: כלי שיט ממשיים למסעו השמימי הממשי של פרעה. העובדה שמצרים השקיעה הון ומאמץ בבנייתן ובקבורתן של סירות עץ ארז באורך ארבעים ושלושה מטרים, לצד הפירמידה הגדולה בעולם, מלמדת עד כמה הובן תפקידה הקוסמולוגי של הסירה כפשוטו ולא כמליצה בלבד (Hornung 1999).
חריתות דומות מן המדבר המזרחי והמערבי של מצרים מאששות שאיקונוגרפיית ספינת השמש לא הצטמצמה לעמק הנילוס — היא התפשטה אל השוליים הצחיחים, ושימשה חלק ממערכת אזורית רחבה של דימויי עולם הבא, גם בהקשרים נופיים הרחוקים ממקורות מים שיטים (Huyge 2002; Darnell 2009). אמנות הסלע הסקנדינבית מתקופת הברונזה מוסיפה נדבך נוסף: לדוגמה, ספינות ארוכות שחרטומיהן מעוטרים בראשי ציפורים, המשדרות תנועה על פני מים ושמים כאחד, וממקמות את הסירה באותו מבנה קוסמי משולש — שאול, ארץ ושמים (Kaul 1998; Kristiansen 2010).
לנוכחותה של ההשפעה הסמלית המצרית בנגב יש הקשר היסטורי מוצק. בתקופת הברונזה המאוחרת החזיקה מצרים בשליטה תרבותית ומדינית מתמשכת על כנען. מכתבי אל-עמארנה (Amarna Letters) מתעדים את הקשרים המינהליים והדיפלומטיים ההדוקים בין מושלי כנען ובין החצר המצרית. מגעים אלה יצרו סמלים שמשיים, מושגים דתיים ואיקונוגרפיה מלכותית משותפים, בסביבה הסמלית שבה פעלו חרתי הנגב (Moran 1992; Mazar 1992; Redford 1992). חרתי הנגב לא היו מבודדים. הם היו מחוברים, דרך רשתות קשר ארוכות-טווח לאורך מסדרון הלבנט, אל המסורות האסטרונומיות המתוחכמות ביותר של העולם הקדום.
מוטיב הספינה במדבר הנגב
במבט מתוך מסגרת השוואתית זו, חריתות הספינות של הנגב הופכות לקריאות כביטוי מקומי של מערכת קוסמולוגית רחבת-תפוצה. מיקומן היבשתי, הרחוק מכל מקור מים שיט, אינו מערער את משמעותן — הוא דווקא מאשש אותה. בדומה לחריתות הספינות שבשולי המדבר המצרי, מוטיב הספינה בנגב מבטא רעיונות ותפיסות על אחרית הנפש, ולא ניסיון ימי בפועל (Huyge 2002; Darnell 2009). כלי השיט נוכח לא משום שהחרתים הפליגו אי-פעם בים, אלא משום שהקוסמולוגיה שירשו חייבה את נוכחותו.
הקווים האנכיים שבתוך כלי השיט של הנגב מייצגים נפשות — מעין "צל המתים" במעברן להתחדשות (Golan 1991; Zavaroni 2006). מוסכמה זו — הנפש כקו אנכי בתוך כלי שיט — עקבית לאורך כל מכלול הנגב, ומקבילה לאופן ייצוג המתים במסורות דומות. גם כיוונה ההפוך של הספינה בסצנה 1 מכוון: במסורות ההודו-אירופיות והמזרח-קדמיות, ההיפוך מסמן מצב של מעבר וסף — חציית גבול וכניסה אל מרחב שאינו רגיל. הספינה ההפוכה היא ספינת הלילה, סירת השאול, כלי השיט המשייט בעולם התחתון.
חריתות סירות בנגב
חלק מסצנות ציורי הסלע במדבר הנגב מתארות סירות הנראות כמשייטות על פני השטח הסלעי הצחיח — מראה ייחודי נוכח היעדרם המוחלט של נהרות, אגמים או ימים באזור. מובן כי כלי שיט אלו אינם מייצגים ניווט פיזי באזור, אלא מהווים ספינות סמליות החוצות מים שמימיים או רוחניים. תפיסה זו, הרווחת בתרבויות עתיקות, מפרשת את הרקיע ואת עולם התחתון כאוקיינוסים גדולים שבהם מחויבת הנשמה לנווט לאחר המוות.
בהשוואה לסירות הקבורה המצריות המורכבות — הגדושות במשוטים, תאים ועיטורים סמליים — או לכלי השיט הגדולים בעלי ראשי הציפורים שנחרתו בציורי הסלע הסקנדינביים, ספינות הנגב הן פשוטות ומינימליסטיות מאוד. הן מוצגות באמצעות קווים ספורים שנחרתו בקפידה, אך פשטותן מטעה. רבות מהן מציגות מאפיינים צורניים עדינים של ציפורים — כגון חרטום מנוצה או זנב בעל שלוש אצבעות — המצביעים על שילוב סמלי בין מעוף באוויר להפלגה במים.
בסצנות מסוימות, הסירות מכוונות אופקית ונראות כעוקבות אחר קשת השמש, אולי כביטוי למחזור השמש היומי. סירות אחרות מוצגות כשהן הפוכות אנכית, מוטיב המתפרש באמנות המצרית והמסופוטמית כמציין מסע במעמקי העולם התחתון — הממלכה החשוכה שבה הנשמה עוברת שקילה, שינוי או טיהור קודם ללידתה מחדש.
כלי שיט אלו אינם נושאים סחורות או לוחמים; הם נושאים נשמות המנווטות ברקיע ביום ובמחשכים בלילה, תוך חציית המעבר המסוכן שבין החיים למוות. פעמים רבות הסירות מופיעות בזוגות — אחת כספינת לילה והשנייה כספינת יום — כשהן שטות בשיירה או במקביל. הטקסטים המצריים מבהירים צמד זה; בפרק 151 של ספר המתים (Book of the Dead) נאמר: "עינך הימנית היא ספינת השמש של הלילה; עינך השמאלית היא ספינת השמש של היום." (Hartwig 2002).
סירה שמימית וציפור שלוש האצבעות
שילובו של סמל שלוש האצבעות עם הספינה השמימית הוא אחת הבחירות הקומפוזיציוניות המאלפות ביותר במכלול הנגב. הספינה מתוארת הפוכה — כיוונה מסמן אותה ככלי של העולם התחתון, ספינה המפליגה במים התחתונים בשלב הלילי של המחזור הקוסמי. סמלי שלוש האצבעות המעטרים את תרניה, חרטומה וזנבה אינם דקורטיביים, אלא פונקציונליים: סימני הציפור הניצבים בכל נקודה מבנית של הכלי מסמנים אותו ככלי מודרך בידי כוח אלוהי, שמעברו במי החשכה מובטח בידי אותן ישויות המנחות את השמש ונושאות את נשמות המתים.
שילוב זה — ספינה הפוכה בתוספת סמל ציפור — מתועד היטב גם מחוץ לנגב. המקבילות הסקנדינביות שבאיור 3 מציגות ספינות בעלות ראשי ברבורים הממלאות אותו תפקיד קוסמולוגי. בשתי המסורות אין הספינה לבדה מספיקה למעבר בעולם התחתון: עליה להיות מסומנת, מודרכת או מונעת בכוחה של סוכנות ציפורית כדי להשלים את מעברה.
סיכום
חריתות הספינות במדבר הנגב אינן חריגה הזקוקה להסבר מיוחד. הן הביטוי הצפוי של מערכת קוסמולוגית שחרתי הנגב חלקו, במבנה היסודי שלה, עם מצרים והמזרח הקדום הרחב. בכל המסורות הללו כלי השיט הוא הכלי שמאפשר את המסע לעולם הבא: הוא נע במדיום המפריד בין החיים למתים, בין הארצי לאלוהי, בין השמש השוקעת לשמש הזורחת. בלא כלי שיט אין חצייה; בלא חצייה אין שחר ואין לידה מחדש. חרתי הנגב הבינו זאת היטב. הם חרתו אותה בסלע, בנוף הצחיח ביותר באזור, משום שהטיעון הקוסמולוגי חייב זאת — ללא קשר לשאלה אם היו מים בקרבת מקום.
Bibliography
Darnell, J. C. (2009). “Iconographic Attraction, Iconographic Syntax, and Tableaux of Royal Ritual Power in the Pre- and Proto-Dynastic Rock Inscriptions of the Theban Western Desert.” Archéo-Nil 19: 83–107.
Golan, A. (1991). Myth and Symbol.
Hornung, E. (1999). The Ancient Egyptian Books of the Afterlife. Cornell University Press.
Huyge, D. (2002). “Cosmology, Ideology and Personal Religious Practice in Ancient Egyptian Rock Art.” In Egypt and Nubia: Gifts of the Desert, ed. R. Friedman, 192–206. London: British Museum Press.
Kaul, F. (1998). Ships on Bronzes: A Study in Bronze Age Religion and Iconography. National Museum of Denmark.
Keel, O., & Uehlinger, C. (1998). Gods, Goddesses, and Images of God in Ancient Israel.
Kristiansen, K. (2010). “The Sun Journey in Indo-European Mythology and Bronze Age Rock Art.”
Lankester, F. (2012). “Arms-Raised Figures and the Symbolism of Rebirth.”
Lehner, M. (1997). The Complete Pyramids. Thames & Hudson.
Mazar, A. (1992). Archaeology of the Land of the Bible, 10,000–586 B.C.E. Doubleday.
Moran, W. L. (1992). The Amarna Letters. Johns Hopkins University Press.
Redford, D. B. (1992). Egypt, Canaan, and Israel in Ancient Times. Princeton University Press.
Spence, K. (2000). “Ancient Egyptian Chronology and the Astronomical Orientation of Pyramids.” Nature 408: 320–324.
Zavaroni, A. (2006). “Boat Iconography and the ‘Shades of the Deceased’.”
© כל הזכויות שמורות. אין לפרסם, לשדר, לכתוב מחדש או להפיץ חומר זה, כולו או חלקו, ללא אישור מפורש בכתב מאת negevrockart.co.il.
יהודה רוטבלום
