ציד היעל כמסע השמש: פענוח אמנות הסלע בנגב

מיתוס מסע השמש המבוים כציד היעל

במבט ראשון, תמונות ציד היעל בציורי סלע נראות פשוטות למדי: חיה, צייד ומרדף. ואולם קריאה מעמיקה יותר של ההרכבים האלה חושפת כוונה שאפתנית הרבה יותר. אין מדובר בתיעוד של חיי היום-יום, אלא בתרשימים קוסמולוגיים (cosmological diagrams)‏ — טקסטים חזותיים המקודדים את המסע המוסדר של השמש בין השמיים לבין השאול (underworld)‏, מסע המתואר באמצעות שפת הציד.

סיפור ציד היעל המתואר כאן נטוע בתפיסה מרכז-אסייתית עתיקה של מחזור השמש (solar cycle)‏. במספר ממסורות אלה לא האמינו שהשמש מתה עם רדת הערב ונולדת מחדש עם שחר — דפוס המוכר מן המיתולוגיות המצרית והים-תיכונית — אלא שהיא משלימה מסע רציף ומוסדר. השמש יצאה ממעמקי האדמה או מן השאול, עלתה אל השמיים מדי בוקר ושבה אל מתחת לפני הקרקע עם בוא הערב. במערכת זו השמש נעה ונודדת, מונחית בידי כוחות טבע המבטיחים את שובהּ האמין והקבוע.

בספרו Myth and Symbol (1991)‏, א' גולן (A. Golan)‏ מתמצת את לב הסיפור של מיתוס שמש זה, כפי שהוא מופיע במסורות עתיקות רבות:

"צבי, יצור ארצי, גנב את עלמת השמש מן השאול ונמלט עמה אל השמיים; אדון השאול הזועם, הצייד, רדף אחר הצבי, הפילו, והשיב אליו את עלמת השמש שלו."

סיפור זה מקודד מתח קוסמולוגי יסודי: השמש שייכת לשני העולמות ועליה לנוע ביניהם. היעל הוא כלי התנועה הזה, והציד אינו מעשה של הרג אלא מעבר מוסדר בין העולמות. גרסאות של מיתוס זה, שבהן היעל או הצבי נושא את השמש, מופיעות בהרחבה במסורות אמנות הסלע (Rock Art)‏ של אסיה, וחוזרות בעקביות בולטת במדבר הנגב. בתמונות אלה השמש עשויה להיות מתוארת כעיגול, כנקודה או כצלב — כל אחד מהם סמל שמש מוכר (איור 1).

קריאת ההרכב: מה מספרות לנו הדמויות

תמונות ציד היעל בנגב מציגות הרכב מובנה וחוזר: יעל הנושא את השמש, צייד האוחז בקרניו, ולעיתים קרובות כלבים הדוחקים בו מאחור. אוצר המילים החזותי עקבי דיו בין אתרים שונים כדי להעיד על מסורת איקונוגרפית (iconographic tradition)‏ משותפת, ולא על המצאה אמנותית עצמאית.

ואולם התנהגות הדמויות סותרת קריאה ריאליסטית של התמונה. בתאורים אלו היעל נותר רגוע גם כאשר הוא מוקף. הוא ניצב מול הצייד באופן ישיר ואינו מראה כל סימן של בהלה או התנגדות — אין בו פיסוק רגליים, קימור צוואר או מבט לאחור, אמצעים שבהם השתמשו חרתי הסלע הקדומים במקומות אחרים במיומנות רבה כדי להביע אימה ומנוסה. לעומת זאת, היציבה האלכסונית של הצייד והכלבים בציור משדרת תנופה ומתח. ברור כי בידי החרת היה אוצר המילים החזותי הדרוש לתיאור פחד. הבחירה שלא לייחס פחד זה ליעל היא מכוונת ובעלת משמעות.

ניגוד מבני זה, בין חיה רגועה לבין רודפים מלאי תנועה, הוא המפתח לפענוח הממד הסמלי של התמונה. היעל אינו טרף הנמלט על נפשו. הוא משתתף מרצון, או למצער משתתף בלתי נמנע, באירוע קוסמי. הוא ממלא תפקיד של נושא דיסקת השמש (solar disk)‏ — נושא מקודש ולא חיה ניצודה.

מה שהתמונה מקודדת, אם כן, אינו ציד אלא מסירה — רגע מבוקר של מעבר בתוך מחזור השמש. הצייד והכלבים הם סוכני ההסדרה, ולא הרס. היעל נושא את השמש, והאחיזה בקרניו מסמנת את הסף שבין הנראוּת להיעלמות, בין העולם שמעל לעולם שמתחת.

ציד השמש בנגב

איור 2 ממחיש את רגע המעבר המכריע. השמש מופיעה אם לפני היעל — ומובילה אותו קדימה — ואם ממוקמת בין קרניו, כאילו היא נישאת או מעטרת אותו. הצייד אוחז בקרניים, מחווה שאינה נקראת כתפיסה אלימה אלא כשליטה טקסית: העברה של מטען שמימי מעולם אחד למשנהו. המעשה מסמן שחרור אל השאול עם בוא הערב, או שליפה ממנו עם שחר.

תמונות הנגב אינן עומדות לבדן. הן שייכות לדפוס סמלי רחב מבחינה גאוגרפית, שבו הציד מגלם את תנועת השמש ולא מעשה טרף ארצי. דימויים דומים מופיעים באמנות הסלע הסקנדינבית מתקופת הברונזה (Bronze Age)‏, שבה מוטיב "ספינת השמש" (sun ship)‏ מתאר כלי שיט שמימיים הנגררים על פני השמיים ודרך השאול, וכן באמנות ערבות אירואסיה, שבה אַיָּלים נושאים דיסקות שמש בין קרניהם. דוגמאות הנגב הן ביטוי דרומי של זרם מיתולוגי כלל-אסייתי זה, שהותאם לדימויים מקומיים אך שימר את אותו היגיון קוסמולוגי בסיסי.

התפקיד הקוסמי של הציד

במסורות אמנות הסלע השונות, הציד הוא פתרון חוזר לבעיה קוסמולוגית חוזרת: כיצד נעלמת השמש ושבה מבלי שהעולם ישקע בתוהו? התשובה המקודדת בדימויים אלה היא שההיעלמות אינה מקרית אלא מבוקרת. השמש אינה נבלעת ואינה כבית; היא מלוּוה בדרכה.

כל דמות בהרכב נושאת תפקיד מסוים בתוך התרשים הקוסמולוגי הזה. הצייד אוכף את המעבר ומסמן את הרגע שבו עוברת השמש מעולם אחד למשנהו. הכלבים מסמנים את הסף; הם יצורי סף (liminal creatures)‏ הקשורים במסורות עתיקות רבות לגבול שבין עולם החיים לבין השאול. האש המתוארת מתחת ליעל בחלק מן ההרכבים מסמלת את השאול עצמו — המקור והיעד התת-קרקעיים של אנרגיית השמש. יחד הם יוצרים לא תמונת ציד אלא מפה מובנית של תנועת השמש.

ראוי לעצור ולשקול מה דורשת פרשנות זו מאיתנו כצופים. אמנות הסלע אינה איור — היא טיעון. ההרכבים האלה לא היו דקורטיביים אלא תפקודיים; הם מקודדים ידע על מבנה היקום בצורה חזותית הניתנת לקריאה, להוראה ולהעברה בין הדורות. ציד היעל הוא אמצעי לזכירה (mnemonic device)‏ של תאולוגיה שמשית, שנחרת באבן דווקא משום שהאבן מאריכה ימים.

סיכום

תמונות ציד היעל של מדבר הנגב גומלות למתבונן בהן מקרוב. מה שנראה על פני השטח כטרף מתגלה, בבחינה מעמיקה, כקוסמולוגיה: תרשים ערוך בקפידה של מעבר השמש היומי בין העולמות. מה שנראה כמרדף הוא הסדרה; מה שנראה כתפיסה הוא מעבר; מה שנראה כאלימות הוא סדר.

תמונות ציד של השמש חוזרות במסורות אמנות הסלע משום שהן מגלמות את הקצב הקוסמי — היעלמות, מעבר ושיבה — זוהי שפה חזותית הקריאה לכל התרבויות שהישרדותן הייתה תלויה במחזור השמש. חרתי הנגב היו שותפים לשיח רחב הרבה יותר על מבנה היקום; שיח שנוהל לא בכתב אלא בדימוי, לא במקדשים אלא במדבר הפתוח, ונשמר לא במילים, אלא כציור על הסלע.

© כל הזכויות שמורות. אין לפרסם, לשדר, לכתוב מחדש או להפיץ חומר זה, כולו או חלקו, ללא רשות מפורשת בכתב מאת negevrockart.co.il

יהודה רוטבלום